הזוהר הצפוני – פרק א: דיכאון חורף

ישבתי לי במשרדי לבד. אמרתי לבְּלֵאקְ כבר קודם לכן, שאני לא רוצה שיפר לי את הפרטיות ושיכנס כל דקה וישאל מה במה. אולם הנטייה שלו להציק לי לאחרונה פחתה ואני לא בטוחה אם אני מרוצה או מדוכדכת יותר מכך.

שמתי לב כי החל לרדת גשם, זה היה צפוי כי כל הבוקר השמיים היו אפורים. זו גם הייתה הסיבה שבגללה בלאק לא הלך לעבודה והציק לי. הוא טען שהוא חוטף דיכאון בימי גשם, ולדעתי זה היה סתם תירוץ שלו לא לצאת מהמיטה ולהמשיך לגנוב לי את השמיכה כשכל-כך קר. תמיד התפלאתי איך לברנש כל-כך מגודל נעשה קר. הוא גם לא מהטיפוסים המעצבנים האלה שישנים עירומים, אפילו כשקר. ואיך אחד כמוהו יכול להמציא לעצמו אפילו תירוץ כל-כך ילדותי כמו דיכאון חורף. שמעתי פעם מאיזו פסיכולוגית שהייתה חברה של אמי, שאין באמת דבר כזה דיכאון חורף, שאנשים שטוענים שיש להם זאת, הם או תרצנים שלא מתחשק להם לצאת מהמיטה (כלומר, בלאק), או בעלי דיכאון באופן כללי ושמזג האוויר הקודר הוא אך ורק טריגר להתפרצות משהו שכבר היה שם.

"אוֹדְּרִי!" שמעתי את בלאק פוסע במסדרון אל המשרד בעל הדלת הסגורה. צעדיו היו מגושמים ורקיעות רגליו נשמעו בטח גם בקומה שמתחתינו, אצל זוג הזקנים החביב שנתן לנו עוגיות זנגביל כל שנה, יום לפני חג המולד. מתן העוגיות תמיד התלווה בשאלת האישה אותי: "אודרי מתוקה, האם חשבת על תוספת למשפחה?" או משהו בסגנון. משום מה היא חשבה שהענקת העוגיות מחייבת אותי אליה באיזושהי צורה, שאני הופכת לבתה או נכדתה או דבר מה. לא כעסתי עליה לחלוטין, כי בכל זאת, עוגיות הזנגביל שלה היו מאוד טעימות והיא גם לא הייתה חייבת לתת לנו אותן, ובכל זאת, עצם היותי אישה אומר שכולם צריכים לדעת מה קורה לי ברחם? גם לי, כמו לנשים רבות, מגיעה פרטיות!

בשלב הזה, בלאק כבר התחיל להציק.

"אודרי", דפיקה בדלת

"אודרי", דפיקה בדלת.

"אודרי", דפיקה בדלת.

חשבתי לזרוק עליו משהו תוך כדי פתיחת הדלת.

"מה אתה רוצה עכשיו?!" פתחתי את הדלת בכעס.

"תקשיבי, הייתי הרגע למטה, הרחקתי את המכונית מהגשם, וכשנכנסתי חזרה אל הבניין, ראיתי את מר. הרפר תולה מודעת אבל בלובי", הוא אמר.

"מודעת אבל בשביל מי?"

"גב. הרפר, מן הסתם"

"כתוב מתי הלוויה?"

"זהו שלא. שאלתי אותו לגבי זה, הוא אמר שהיא לא רצתה אחת, היא רק רצתה שישרפו אותה ושהוא יפזר את העפר איפה שהיא אמרה לו", הוא הסביר ושילב ידיו.

"אתה חושב שהוא כבר בדירה שלו?"

"אני לא בטוח, הוא די התעכב שם"

"טוב, אז ארד אליו מאוחר יותר הערב, כשהוא יהיה בדירה בטוח", סיכמתי.

בלאק המשיך לעמוד באמצע המשרד עם ידיים שלובות, כאילו חיכה למשהו. ניסיתי לרמוז לו בעיניי שיצא כבר ושיעזוב אותי לנפשי.

"אולי עדיף שלא תלכי", הוא אמר לפתע.

"מה? למה?"

"הבן-אדם במילא עצוב, לראות אותך ואת הצביעות שלך לא יעשה לו טוב יותר", בלאק אמר ויצא חיש מן החדר.

"סליחה?!" הלכתי בעקבותיו ואף השארתי אחריי את דלת המשרד פתוחה.

"את צבועה אודרי, את אף פעם לא באמת מביעה חיבה וזה ברור עליך", הוא התיישב על בר הקפה הזוגי במטבח ואחז בשיערות ראשו שעל שם צבען קיבל את שמו כשנולד.

"אני לא מבינה אותך, אתה ממורמר אז אתה מוציא את זה עליי? מה עובר עליך?" לא הצטרפתי אליו לשולחן הבר. נשענתי על הכיסא שהיה לצדי וחיכיתי לתשובה לא ילדותית, בטיפשותי.

"למה את סוגרת את עצמך כל היום במשרד המחניק שלך?! למה כל פעם שאני מנסה לדבר איתך, את מתעלמת ממני?!"

"כי אתה מעצבן אותי עם "דיכאון החורף" שלך! כל פעם יש לך שטות חדשה וילדותית שאתה משייך לעצמך, בטח משהו שקראת עליו באינטרנט, ואתה הופך את זה למשהו אמיתי שמפריע לך לתפקד, וזה לא נכון! אתה יודע מה באמת מפריע לך לתפקד?!"

"בואי ספרי לי", הוא אמר ברוגע.

"עצלנות בלאק! אתה הדבר הכי עצלן שאני מכירה!" צרחתי עליו.

בלאק שלף מכיסו מה שהיה נראה כמו חפיסת כדורים רפואיים והניח אותה על השולחן אל מול עיניי.

"מה זה?" שאלתי אותו והתקרבתי אל החפיסה.

"ציפרלקס", הוא ענה.

"לדיכאון החורף המדופלם שלך?"

"לדיכאון הקליני שלי, שנמשך כבר כמה שנים טובות. הפרוזק לא עזר, אז הפסיכיאטר אמר שנלך על משהו יותר אפקטיבי", העיניים שלו התמלאו מים והפכו מעט אדמדמות.

"לא ראיתי אותך אף פעם נוגע בפרוזק. למה אתה מספר לי על זה רק עכשיו?"

"לא הרגשתי בנוח לספר לך", הוא הבהיר.

הסתכלתי אל תוך עיניו האפורות ומלאות העצב וראיתי שהוא נמנע בכוח מלהגיע אל הסיטואציה ההיא; לדבר איתי על זה. חשבתי איך אני יכולה להיות הכי מועילה כרגע ולא לפגוע בו בשום אופן, כמו שנהגתי לעשות. נשמע היה שהגשם בחוץ התחזק, בנוסף לכך שהוילון במטבח התנוסס עם הרוח בתוך הבית. בלאק קם וסגר את חלון המטבח. הוא הכניס את ידיו לתוך כיס הסווצ'ר הכחול-כהה שלו וחזר לשבת בשולחן הבר.

"אנחנו צריכים לתקן את זה", אמרתי לבסוף.

"את החלונות?"

"לא, את הזוגיות הזאת"

בלאק הסתכל עליי ואז הסתכל הצידה. אולי המצב קולקל עד כדי כך שלא היה מה לתקן.
הוא שיפשף את עיניו ואז המשיך להביט אל תוך עיניי בניסיון למצוא תשובה. משום מה, הרגשתי שהדבר הראוי ביותר לעשות עכשיו הוא פשוט לחייך אליו.

"אתה לא חושב?" המשכתי את דבריי וחייכתי אליו חיוך קטנטן שבקושי הצלחתי להפיק.

הוא חייך חזרה ואף פלט גיחוך קלוש.
הוא הסתכל על חפיסת הכדורים, ואז על אצבעות ידיו. הוא שיחרר "קנאק" מתוך כל אצבע, דבר שתמיד עורר בי צמרמורת והוא ידע זאת.

"כן", אמר לבסוף.

***

הערב כבר החשיך את הבית. חיפשתי את בלאק בשביל להודיע לו שאני הולכת לדירתו של מר. הרפר.

"בלאק!" קראתי לו.

"במקלחת", הוא ענה.

"אני הולכת למר. הרפר!"

"טוב"

יצאתי מהבית. במסדרון שבין הדירות, פגשתי בדיוק באוסקר טֵלֵרְ, מהדירה ממול. הוא היה עורך-דין גרוש בן 41 שתמיד הביא לדירתו בחורות שהיו מחצית מגילו. ברצינות, חלק נראו ממש קטינות שעוד לא סיימו תיכון. בלאק אפילו חשב פעם לדווח לרשויות, אבל טלר היה ברנש חביב למדי, אז שכנעתי אותו לעזוב את זה.

"ערב טוב אודרי", אוסקר מסר לי בעודו נכנס בליווי הנערה אל דירתו.

"הלוואי אוסקר", אמרתי והזמנתי את המעלית.

אוסקר ובת לוויתו מיהרו להיעלם אל מאחורי דלת הכניסה לדירתו והמעלית כבר הגיעה. לא היו המון ספקות לגבי מה שהם עומדים לעשות, ולמה אדם לא מושך במיוחד כמוהו חייב למהר לעשות את זה. באמת תהיתי לעצמי למה בחורה שצעירה ממני בכמה שנים טובות, נגיד 6, בהנחה שהיא באמת בת 20, צריכה לשכב עם גבר שמן בגיל המעבר? בסדר, אז יש לו כסף. זה לא אומר שהוא יחלק לה אותו כך סתם. אנשים בעלי הון, נוטים להיות הכי קמצנים. וחוץ מזה, זה לא מגעיל אותן? אפילו בלאק נגעל מהקרס העצומה שטיפח אוסקר, ובלאק עצמו לא בדיוק היה רזה.

המעלית ירדה כבר לקומה הרביעית. סחבתי את רגליי אל עבר דירתו של מר. הרפר, שעד לא מזמן גם הייתה שייכת לגב. הרפר ז"ל. שאפתי אוויר אל ראותיי וצלצלתי בפעמון דלתו. מבעד לדלת נשמע רעש חזק של טלוויזיה, הוא האזין לחדשות של 20:00 בערב. לפתע שמעתי צעדים ממהרים אל עבר הדלת ורעש מפתחות.

"אודרי!" הוא נפעם שמחה בראותו אותי. הוא לבש מעיל חום וישן בתוך ביתו, אך נעליים לא נעל, אלא גרביים לבנות ומכנסיי טרנינג ביתיים ומלוכלכים.

"שמעתי על אוֹלִיבִיָה, אני כל-כך מצטערת", שילבתי ידיי בחוסר נוחות. אולי זה לא היה רעיון טוב להטריד אותו ולהזכיר לו אודות הדבר העצוב כאשר הוא כנראה מנסה להתגבר על כך בעזרת צפייה בטלוויזיה.

"תודה לך, את ובעלך טיפת האנושות האחרונה בבניין, ואני אומר לך את זה ברצינות", הוא אמר בקול גבוה בשל הטלוויזיה שממש זעקה ברקע.

"עצוב לי באמת לשמוע. עלה לי האמת רעיון, חג המולד מתקרב, תרצה להתארח אצלנו?"

"הייתי שמח, אבל יש לי תכניות אחרות לחג המולד", הוא אמר וחיוך קלוש נגלה בזווית פיו.

"אה באמת? טוב, נחמד לשמוע. איך אתה מרגיש מעבר לזה?" שאלתי מתוך נימוס.

"יכול להיות טוב יותר, אבל יכול להיות גם גרוע יותר, בסך הכל. מה איתך? אני רואה אותך ואת בעלך פחות יחד לאחרונה, קרה משהו?"

"אה, זה בסך-הכל אילוצי עבודה שונים, הכל בסדר, באמת", עניתי.

"מקסים לשמוע", חשתי בקולו שהוא ידע שלא הכל בסדר.

"טוב, שיהיה ערב טוב מַרְשֵלְ, ושלא תדע עוד צער", אמרתי.

"איזה עוד צער יש לי לדעת יקירתי?" הוא צחקק.

הבטתי בו במעין הבנה שהוא כנראה ערירי.

"ערב טוב לך ולבעלך", הוא המשיך לפתע.

"תודה", אמרתי והפעם, עליתי חזרה אל הדירה במדרגות.

כשחזרתי אל הדירה, בלאק כבר היה נקי ומלובש. הוא הרתיח את המרק שהכין כבר אתמול.

"אתה חושב שלזוג הרפר אין ילדים?" תהיתי.

"אין להם, בחיים לא ראיתי מישהו מבקר אותם", הוא ענה וערבב את המרק בסיר העצום שהיה על הגז. הריח המדהים שהתפזר בכל הדירה, מעין חיבק את חוש הריח שלי וגרם לי ללכת בעקבותיו אל המטבח.

"אני מרתיח גם לך, אל תדאגי", הוא אמר כשראה אותי מתקרבת אל הסיר.

"לא, פשוט הריח מדהים", אמרתי.

"ממתי את אוהבת ריח של בישול? את תמיד צורחת עליי לפתוח את החלונות שלא יידבק ריח של אוכל לבגדים שלך", הוא בהה בי במעין פליאה.

"ניסיתי להזמין את מר. הרפר אלינו בחג המולד", אמרתי.

"גם אני, הוא אמר שיש לו תכניות", בלאק אמר.

"באמת אין בינינו תקשורת", אמרתי כתגובה להבנת דבריו של מר. הרפר קודם לכן.