הזדמנות שנייה

אני שוכב על מיטת הקומתיים הישנה בחדר, משקיף על אחי הקטן למטה ישן בעוד חיוך קטן מתגלה משפתיו. חזרתי שוב למחברת מתמטיקה שלי בייאוש מוחלט, עניי רפרפו במהירות על המספרים. "אני כישלון" אני מחליט בפעם השלישית שאני מנסה לפתור את אותו התרגיל ללא הצלחה.
הנייד שלי ניגן, העפתי מבט לעברו ובלעתי את רוקי. מחזיק את עצמי לא לענות. אני לא מבין איך אני יכול להתרכז כשמיליון מחשבות מתרוצצות לי בראש.
למה היא עשתה את זה, הרי היא יודעת כמה אני אוהב אותה. היא יודעת כמה היא חשובה לי וכל מה שעשיתי בשבילה, היא פשוט החליטה לזרוק את הכול לפח. אולי הוא יותר טוב ממני,אבל דבר אחד בטוח-הוא לא אוהב אותה כמו שאני אוהב.
כשאני חושב על המילה אהבה אני לא יודע אם אפשר לתאר אותה במילים. בן אדם מאוהב מתנהג בעיוורון מוחלט. עיוורון לאורך כל אותו הזמן, ומתעורר ממנו רק שמאוחר מידי. אני לא אומר שאהבה היא לא דבר טוב, אהבה יכולה להיות הדבר הכי טוב שיש, לגרום לפרפרים בבטן שלך להתחיל לזוז, לחיוך שלך לא לרדת מהפנים וללב שלך להיות מאושר. אבל באותו הזמן- היא יכולה להיות הדבר הכי כואב בעולם.
כועס עלייה? אני לא כועס כמו שאני מאוכזב. הרי איך אני יכול לכעוס על בן אדם שאני כל כך אוהב? היא יודעת שאני סלחן, ותרן, אולי בגלל זה היא לא ראתה במעשה שלה דבר חמור כל כך? היא חשבה שאני אסלח. אבל היא לא מבינה שהיא הפסידה אותי,לתמיד.
הנייד שלי שוב ניגן, אני נאנח ולוחץ על "סרב" אני יודע שאני לא מתכוון לענות לה, אני לא מסוגל לשמוע את הקול שלה, לשמוע אותה מצטערת.
"אתה מאחר לאימון שלך שון" אימא הודיעה בצעקה, מזרזת אותי. קמתי מהמיטה בכבדות וזרקתי על עצמי את בגדי האימון, כרגיל אין חשק לכלום. מחכה רק שהיום ייגמר.