הזדמנות אחרונה -פרק 3

הגברתי את המהירות ל120 קמ"ש .
"אז אני עדיין סבאלה בשבילך?" שאלתי "אמרתי פעם שאתה סבא מותק? אני לא זוכרת…" קרצה לי . הסתכלתי עליה וחייכתי ,היא הייתה כל כך יפה! והעניים, אתה יכול פשוט לטבוע בהם, כאילו הם ים ענק ואתה רק נקודה בתוכו.
"בראיין!!" צרחה ליסה , אבל כשהסתובבתי זה כבר היה מאוחר מידי…

הראש שלי כאב, הידיים ,הרגלים. הרגשתי כאילו משאית שלמה התרסקה עלי, או שזה מה שבאמת קרה…
הסתכלתי סביבי , הכל היה לבן וסמיך,ממש יכולת להרגיש את האוויר בכף-ידך, נעמדתי על רגלי הכואבות, "ליסה!!!" צעקתי, אבל איש לא ענה , ניסיתי שוב, אבל לא הייתה תשובה.
בפעם העשירית כבר התייאשתי והיתישבתי , פתאום הבחנתי בדמות מגיחה מהערפל הלבן, זה היה מלאך יפיפה ! עם כנפיים גדולות וכסופות והילה זוהרת המקיפה אותו מכל צדדיו.
לא יכולתי לדבר, ממש הסתנוורתי מיופיו.
"אין לך זמן" הדהד קולו בחוזקה "אם לא תמהר לא תספיק לצאת, יש לך רק הזדמנות אחת לצאת מהמקום הזה ולחזור לחייך הקודמים, אפשר לצאת רק פעם אחת…" אמר המלאך והתמוגג לאפלה "חכה!" צעקתי בכל כוחי "אני לא מבין!" אמרתי מיואש, אבל המלאך כבר נעלם…
פתאום שמעתי צחוק מרושע לידי, אבל לא ראיתי אף אחד. "אם לא תבין מהר זה יהיה סופך המר, אפילו בעולם הזה!…"
פקחתי את עיני בבהלה, כל גופי עקצץ והיה מכוסה זעה קרה , שכבתי על הארץ בפיסוק איברים. פתאום צפו ועלו במוחי מאורעות אמש, כאילו הוקרנו לנגד עייני.
שמעתי את ליסה צועקת בשמי .
ליסה.
נתקפתי בהלה "ליסה !" זעקתי, אבל היא לא ענתה, אולי היא מתחת להריסות המכונית, חשבתי.
רגע, איפה המכונית?!? הסתכלתי סביבי אך לא היה שום זכר למכונית שלי, אפילו לא שבר זכוכית אחד.
לפתע הרגשתי יד נוגעת בכתפי, הסתובבתי בבהלה וראיתי ילד קטן, בן עשר לכל היותר עם עור צח כשלג ושיער זהוב.
"שלום" אמר והביט בי בציפייה עם עיניו הכחולות הגדולות והושיט לי את ידו הקטנה "או, היי" אמרתי ולחצתי את ידו המושטת.
"אתה חדש?" שאל הילד "חדש?" חזרתי אחריו בשאלה, "כן ,חדש, אתה מבין על מה אני מדבר נכון?" אמר הילד המבולבל.
"אמממ…נראה לי שלא…" אמרתי מובך "אה, אז אני מבין שאף אחד עוד לא הסביר לך מה אתה עושה פה …" אמר פתאום כמבין.
""ומה אני באמת עושה פה? ואיפה אני בכלל?" שאלתי מבולבל, ככל שהזמן עבר הפכתי להיות מבולבל יותר ויותר.
"אז זה, כבר רולאנד יסביר לך" אמר והתחיל ללכת לכיוון מזרח " מי זה רולאנד?" " זה המפקד שלנו" ענה הילד ולפתע הסתובב וחייך "שכחתי להציג את עצמי, קוראים לי תומאס" אמר והושיט לי את ידו כאילו רק עתה הכרנו.
"בראיין" חייכתי ולחצתי את ידו שנית.
"שם יפה, טוב , כדאי שנתחיל ללכת אחרת נגיע למחנה עוד שעתיים" אמר והתחיל ללכת במהירות, פסעתי מהר אחריו "אתה הולך מהר יחסית למישהו קטן כמוך" גחכתי . הוא רק הסתכל קדימה ושתק ,שומר על קצב הליכה קבוע.
לאחר חצי שעה הליכה שקטה שאלתי לפתע "תגיד, ראית כאן אולי עוד מישהו חוץ ממני ?" "כן,לפני יומיים " אמר והציץ בי. "למה אתה שואל? היה עוד מישהו בתאונה?"
כן, ידידה שלי" נאנחתי. "ליסה?" אמר מופתע, "כן" קפצתי "היא בסדר?"
"כן, לקחנו אותה למחנה שלנו, כאב לה ממש הרגליים…"
נאנחתי בהקלה, מזל שלא קרה לה כלום ושהיא בסדר, כי אם לא" אני לא הייתי סולח לעצמי.