הזדמנות אחרונה -פרק 1

"בראיין" אמא צעקה לי מהמדרגות כבר בפעם השלישית, "אני כבר יורד" עניתי וכיבתי את המחשב. הפלאפון צלצל, אליס.
"הלו?"
"אני כבר מאורגנת, אתה בא לאסוף אותי או שאני יסע עם וויליאם שמחכה לי בחוץ כבר 20 דקות?" אמרה נרגזת.
כרגיל, כמו כל בוקר וויליאם חיכה חיכה לליסה עם הפרארי שקיבל ליום ההולדת ה17 שלו,ואם זה לא היה וויליאם אז זה היה מישהו אחר מהשכבה, או אפילו מהשכבות הנמוכות!. אבל זה היה מאוד הגיוני בהתחשב בכך שליסה הייתה הילדה הכי יפה ושווה בתיכון, כאילו מה עוד כבר צריך? עור שזוף וחלק, פרצוף אלגנטי ועדין שער שחור בורק,עניים בצבע תכלת או תורכיז או ירוק… נראלי שאף אחד עדיין לא גילה את הצבע שלהן, מצחיק לחשוב שאפילו אני לא גיליתי , כי אנחנו החברים הכי טובים כבר מהגן.
"הקשבת בכלל למה שאמרתי?!" ליסה קטעה את מחשבותי "כן כן , עוד רבע שעה אני אצלך!" "יופי, ותיזהר לאחר! זה היום האחרון ללימודים ואני רוצה להשאיר רושם טוב!" וניתקה.
נכון! כמעט שכחתי! היום אנחנו עומדים לגמור את התיכון וללכת לאונברסיטה! היום יהיה את הטקס המטופש הזה שמחלקים בו כובעים של שופטים ותעודות, אני מקווה שזה לא יהיה כמו שכולם אומרים,שצריך לעמוד כמו פסל עם חיוך מאולץ על הפרצוף במשך כל הזמן עד שיגיע התור שלך לקבל את התעודה, להיצתלם איתה וללכת לשבת ליד ההורים הנרגשים שלך בקהל.
הבעיה שלי היא שהשם משפחה שלי הוא "פרקר" , ומכיוון שהתחיל באות-פ' הייתי בין האחרונים ברשימת השמות של הכיתה שלי.
"בראיין אדוארד פרקר! אם לא תרד עכשיו למטה תצתרך לאכול את הפנקייקים בדרך!" אם אמא שלי קוראת לי בשמי המלא זה סימן שהיא כבר ממש עצבנית, את השם אדוארד ירשתי מסבא רבא שלי, זה שם די ישן אבל סביר, ככה שלוויליאם וקטרין וחבורת השפוטים שלהם לא נוספה עוד סיבה להציק לי.
אם ליסה הייתה בין המקובלים בתיכון, אז אני הייתי בדיוק ההיפך .
והכל בגלל היום הולדת ה15 שלי, כשאמא שלי הכינה את העוגה המפורסמת שלה "גרי" או ככה לפחות כולם קראו לה בגלל שהייתה נראית מגרה אבל כשטעמת אותה היית הולך ישר להקיא.
כן, אני לא יודע למה כולם מקראו לעוגה ככה , אבל זה תפס.
איפה הייתי? אה, כשאמא שלי הכינה את העוגה "גרי" ליום הולדת שלי, וכשהיא הגישה אותה על השולחן בטעות המרפק שלי פגע בקצה הצלחת וכל העוגה עפה לי לפרצוף, ומאז כולם כינו אותי "ברי-גרי" וגם זה טפס כמו העוגה כנראה,כי עד היום קוראים לי ככה, ולפי דעתי זו סיבה ממש מטומטמת להפוך ללא מקובל…
"בראיין…" מישהו משך לי במכנסיים.
קפצתי והסתכלתי למטה , זאת הייתה ג'ן, כמובן.
ג'ן היא אחותי הקטנה והיחידה, בדיוק היום היא בת 7 והיא ממש מתרגשת, רואים את זה לפי החיוך המתוק והעניים הענקיות והבורקות שלה.
"בוקר טוב ילדת יומולדת!!" אמרתי והעפתי אותה באויר, "אז מה את רוצה שאני יקנה לך כשאני יחזור מהלימודים?" עניה נצצו ונפקחו עוד יותר, אם זה בכלל אפשרי…
"אני רוצה שתקנה לי סוס פוני !!!" אמרה ומצמצה בעניה הירוקות , שזה היה הדבר הכמעט יחיד שבגללו היינו דומים, לה יש שיער בלונדיני וגלי , אף ישר, עם קצת נמשים פזורים פה ושם , בעוד לי היה שיער חום וחלק ואף טיפה סולד, את הנמשים לא ירשתי מאמא שלי…
את העניים ירשנו מאבא שלי ,ואת הסנטר הקטן עם הגומה שרק כשחייכנו ראו אותה, מאמא שלי.
וחוץ מזה לא היינו דומים בכלל.
"בראיין", פתאום אמרה לי ג'ן "אמא אמרה שתרד מיד אבל מיד למטה, כי אם לא אתה תאחר" אמרה ויצאה בריצה מהחדר.
"בראיין כבר רבע לשמונה תרד מיד למטה או שתקבל ריתוק לסוף השבוע!" אמא שלי צעקה מתוסכלת מהמדרגות ,היא כבר היתה רגילה לשגרת הבוקר הזאת…
"אני בא!" צעקתי וחטפתי את התיק שהיה מונח על על הכיסא בפינת החדר שלי.