הזאבה הנודדת פרק 6 הנערה ללא זהות – נגמר הספיישל!

"ש…של..שלום.." אמרתי , היא הייתה ממש מפחידה.
"זאת נעמה , זאת זאת שרית , ואני מריה" אמרה מריה.
"ומה שמך?" אמרתי.
"אני…אני…אני…אני לא יודעת…" אמרה הנערה , היא נראתה ממש בלחץ.
"איך את לא יודעת?" שאלתי בתדהמה.
"יש כזה דבר שנקרא 'איבוד זיכרון' , זה קורה בדרך כלל לזקנים" אמרה שרית וגלגלה עיינים.
"אהה , הבנתי" אמרתי בפרצוף טיפשי , הנערה הסיטה מבטה על הרצפה.
"אז , מה דעתך שנעזור לך למצוא את הזהות שלך?" שאלה מריה , שרית הייתה בעד , אבל חשבתי שזה כמו בסרטים , וזה יהיה ארוך מדי וכאלה…
"אולי…איני יודעת עם יסכימו לי לצאת החוצה ביום שכזה" אמרה הנערה , איזה מילים גבוהות.
"טוב…החלטנו כבר?! אני רוצה ללכת!" אמרתי , שרית סימסה לאימה בטלפון ביינתים.
בהיתי בתקרה. מנורה מימי הביינים היתה תלויה שם , כל מיני תמונות של אנשים היו תלויות שם ועל הקירות היו המון כתמי דם , ממש חדר מהסרטים. הוא היה יפה , אבל אפל ומפחיד מעט.
"בסדר" מלמלה הנערה , ביד היא החזיקה קופסא שנראתה כמו קופסאת כדורי הרגעה.
"מה זה שם?" אמרה שרית והצביעה על הקופסא הקטנה.
"משהו פרטי" הנערה הכניסה את הקופסא לכיס מכנסיה , היא לבשה ז'קט גדול ושחור ומכנסים שחורים צמודים. הצבע שחור ממש התאים לה , על כיס הז'קט היו כתמי דם קטנים. היא הזיזה את הפוני שלה לעין ימין , כך שיכלו לראות רק עין אדומה אחת. העיינים שלה לא נצצו , והיא נראתה 'חסרת גיל' כזאת.
מריה ושרית עזבו את העולם והשאירו אותי עם הנערה.
"בת כמה את?" שאלתי בנימוס , הייתי בטוחה שהיא תדע את זה.
"אני חיה ללא ידיעה על עצמי , אז איני יודעת בת כמה אני" אמרה הנערה. היא נראתה דכאונית מעט , שהסתכלתי עליה כאב לי הלב.
"יש לך משפחה?" שאלתי.
"לא…" אמרה הנערה וניגבה דמעה שירדה מעינה השמאלית.
"מאיפה הגעת?" שאלתי , הלב התחיל לכאוב יותר ויותר.
"לא…" אמרה וניסתה לא לפרוץ בבכי.
"את לא צריכה לבכות" אמרתי לה וניגשתי אליה.
"אין לי אף אחד בעולם" הנערה ניגבה את עייניה , היא החווירה.
חיבקתי אותה , היא בכל זאת בכתה.
"זה בסדר , יש לך אותנו" חייכתי אליה.