הזאבה הנודדת – פרק 1 נעמה מספרת

טיילתי בגינה , חושבת על הבעיות והצרות שלי.
אחותי עדיין צורחת מהחלון שמשעמם לה ושאני ישים לה סרט , אימא עדיין מחפשת בגדים לחתונה של דודה שלנו ואבא עסוק בעיתון שלו.
בידי הימנית אני מחזיקה בריסטול גדול ולבן , ובידי השמאלית אני מחזיקה עט ותמונה תוך כדיי.
אני מתיישבת על פינה בגינה , מניחה את תמונתו של הזאב מולי , מניחה את הבריסטול , מסירה את המכסה מהעט ומתחילה לצייר ולכתוב.
"אלו הם קורות חיי." אני כותבת בכתב בלון גדול ויפה , ומתחילה לקשט את הדף.
"שלום , מי שקורא את זה עכשיו. אני נעמה איילון , בת 13 מירושלים. אני כרגע נמצאת בשנות הילדות לחיי , יושבת בגינה וכותבת. בעתידי ארצה להיות צלמת זאבים , הם החיות הכי מעניינות שיכולות להיות…." המילה "להיות" נמרחת מהרבה דיו , אני מטיחה את הבריסטול על הרצפה , ומנסה לתקן. "להיות…." אני עוברת עם העט על הקווים של הדף , וממשיכה לכתוב.
"התאריך היום הוא העשרים וחמש לדצמבר 2013. אני עורכת וצלמת בעיתון בית הספר , יש לי מצלמה עם כל האפקטים ובכלל – מצלמה חדשה יחסית. אני חיה חיים רגילים לגמרי – יושבת כל יום שעות מול המחשב \ פאלפון \ טלויזיה \ וכאלה , בצפיה מרובה על זאבים וחייהם." אני מסיימת לכתוב ועוברת לציור הזאב. זאב גדול ולבן בשלג , בליווי אפקטים שעשיתי לבד. אני מניחה את התמונה קרוב יותר לבריסטול , ומתחילה לצייר ותוך כדי חושבת. אני עוברת לשלב הגוף , ואז הפנים , ואז האוזניים…
אני מסיטה את שיערי מאחורי האוזן , ומסיימת לצייר.
"זה היה מהיר מהרגיל" אני ממלמלת , ואז אחותי שוב פותחת את החלון.
"נעמה! הבטחת שתשימי לי הטינה אחד! למה את משקרת?!" היא צורחת , מכינה את הפופקורן.
"עוד שניה אני באה! תחכי קצת!" אני צורחת אליה בעצבים , מעצבנות ממנה יכולות להיות?
אני קוטפת פרח לבן , כצבעו של הזאב , ושמה אותו בשיערי.
אני תופסת בשרשרת שלי , המזכרת היחידה מסבתי מירנדה , שרשרת כסופה עם ציור קטן של זאב לבן כשלג.
אני מוציאה את המצלמה שלי , ומתחילה לצלם את שדות הפרחים הורודים בגינתי , עורכת ומעלה לאתר בית הספר. אחרי כמה דקות יש לי מלא תגובות על הצילום.
"צלמת יותר טובה ממני יש?" אני מצחקקת ועולה הביתה לשים סרט לאחותי המעצבנת.
"יופי! תודה לאל!" אחותי אומרת בכעס.
"סבלנות לא קונים בחנות בגדים" אני צוחקת ועולה לחדרי.
החדר שלי יחסית יפה. קירות בצבע שמנת ורצפה חלקה. על הקיר ליד המיטה שלי מצויר זאב גדול ולבן , אשר אני בוהה בו בלילות בשביל לנסות להירדם. המנורה בוהקת בצבע לבן – כחול , היא גורמת לי לחשוב על אלפי הזאבים שחיים בעולם.
הטלויזיה גדולה ולבנה , הצבע האהוב עלי.
הארון שלי בצבע שמנת , וגם עליו מצויר זאב.
המגירות חומות , עם ציורי זאבים קטנים.
חדר "זאבי" , נכון?
מחשבותי נקטעות על ידי אימא.
"נעמה! תביאי לי את הגופיה לבנה – קפלים שלי!" היא צורחת ואני רצה לסל הכביסה , ומשם רצה אל אימא.
"תודה" היא אומרת.
"בבקשה" אני מחזירה לה תשובה.
לפתע מהחלון שלי אני שומעת קול יללה.