"הומלס מאוהב" – פרק 1

פרק 1 – קמרון
התיישבתי ליד הדלת של המכולת ונשמתי בכבדות לכפות ידיים שלי. קפוא בחוץ כרגע אבל ממש ליד הדלת אני יכול להרגיש קצת חמימות באה מהחריץ שמתחת לדלת. משכתי את הכובע של הסווצ'רט שלי למעלה, הצמדתי אותו לראש והתפללתי לאיזשהו אלוהים שמישהו יזרוק שמיכה בקרוב. הפח אשפה מהבניין מאחורי המכולת היה בסמטה, ידעתי שאין לי מה לחפש שם, כל פעם שאני מנסה אני אף פעם לא מוצא משהו מועיל חוץ מכמה חתיכות של אוכל תעשייתי משבוע שעבר. אבל החלטתי ללכת לבדוק בכל זאת, אולי בכל זאת אני אמצא משהו מעניין.
בזבזתי חצי שעה בערך בלעבור על הדברים שהיו שם, אפילו שידעתי שלא יהיה שם כלום. פשוט נהניתי להרגיש את החום שבא מבפנים. התלבטתי קשות אם להישאר לישון שם, החום מבפנים כמעט שכנע אותי להעביר שם את הלילה. אבל לצערי, לא יכולתי, כי בבוקר שהמשאית באה לאסוף את הזבל הם לא טורחים לבדוק אם יש יצור חי בפנים ולא ממש התחשק לי למות כמו מישהו בפרק לא טוב של "חוק וסדר". אני זוכר שממש אהבתי לראות את הסדרה לפני שעזבתי את הבית.
הסתכלתי על הידיים שלי לראות אם הן מלוכלכות ונשפתי עוד נשימה עליהן בניסיון לשמור על חום הגוף שלי. ראיתי שהאורות במכולת נסגרים והמוכר יצא לנעול את הדלת, ככה ידעתי שכבר חצות. שכבתי על הרצפה ואיחלתי לעצמי להירדם מהר. לא היה לי לילה של שינה כמו שצריך בערך מאז שהתחלתי לישון בסמטה ואני בספק שאני אתחיל הלילה, אבל זה לא אומר שאני לא אנסה. הנחתי את הראש על הרצפה הקרה ולחשתי תפילה קצרה בשביל האח הקטן שלי, אמא שלי ובשביל עצמי ונרדמתי ללילה אפל וקר.
"איכס", שמעתי ופתאום הרגשתי כאב חזק בבטן, הכאב המם אותי לכמה שניות ואז התאפסתי וראיתי כמה דמויות מסביבי. "בוקר טוב" שמעתי קול מחוספס שבא מאחוריי והכרחתי את עצמי לקום למרות הכאבים העזים שהרגשתי בבטן. פתאום ראיתי רגל עפה לכיווני ופוגעת לי בריאות, נפלתי והתפתלתי מכאבים. החשיבה שלי עדיין לא הייתה צלולה וניסיתי להבין מה קורה. הכרחתי את עצמי לפתוח עניים, הריאה שלי הייתה משובשת והגוף שלי כאב. ולפני שחזרתי לעצמי ראיתי שלושה דמויות צועקות ומקללות אותי ועוד סימנים כואבים לכל אורך הגוף שלי.
"הומו מזדיין מטומטם" שמעתי אחד מהם ממלמל תוך כדאי שהוא נתן לי בעיטה בבטן. השתעלתי והרגשתי קצת דם נוזל לי מהפה. נשכתי את השפה התחתונה שלי כדאי לתת להם את הסיפוק לראות אותי בוכה ולקוות שיעזבו אותי. עצמתי את העניים שוב וניסיתי לקום ולהגן על עצמי, אבל לא הצלחתי, לא היה לי כוחות. הרגשתי חסר אונים וכאב לי כל כך. התקפלתי כדי להגן על האיברים החשובים וחיכיתי שזה יגמר. אני לא מכיר את האנשים האלה, אבל מצד שני, אני אף פעם לא. מסתבר שזה כיף בימנו למצוא אנשים הומלסים ישנים על הרצפה ולהרביץ להם, כאלו זה מן משחק שאנשים עם כסף המציאו כדי לבדר את עצמם. המחשבות הפנימיות שלי המשיכו לפחות חמש דקות לפני שהחברים החדשים שלי השתעממו והחליטו להשאיר אותי שם. הם הלכו לפני שמישהו יתחיל ללכת ברחובות. "הומלס מפגר" שמעתי שאת התוקף השלישי שלי אומר מתי שהוא מחליט להביא בעיטה אחרונה לגב ומתחיל ללכת. מלמלתי מכאבים והתגלגלתי הצידה כדי לנסות להקל קצת. הרגשתי שכל הגוף שלי מתחיל לפעום ואת השרירים שלי שורפים. חשבתי בעיקר על זה שאני ממש מקווה שהם לא שברו לי משהו, ובערך בפעם המיליון מאז שעזבתי. אני מתפלל שהייתי בבית עכשיו, במיטה שלי עם המקלחת שלי והמשפחה שלי. המשפחה שלי, רק להגיד את המילים גורם לי באיזה שהוא מקום לאי נוחות.
אני מרגיש טיפה בורחת מהעין שלי, התחלתי לחשוב על אנדרו ועל אמא שלי, מהר ניגבתי אותה. אני מנסה לא להרשות לעצמי לחשוב עליהם יותר ממה שחייב, אבל לפעמים אני פשוט לא יכול להתאפק. אני עדיין גר איתם באותה העיר. ולפעמים, שאני יושב בקצה של הסמטה, אני מסתכל למעלה והעניים שלי גורמות לי להאמין שאנדרו כרגע עבר, אבל מתי שאני מתפקס זה אף פעם לא הוא. או לפעמים אני מסובב את הראש ונשבע שראיתי את אמא שלי, מושיטה לי כסף. אבל מתי שאני מסתכל שוב, אף אחד לא שם.
נאנחתי ובכוח דחפתי את עצמי מהאדמה, מוציא את הכוס הקטנה שלי ונאנח שוב מתי שאני קולט שהאנשים האלו לקחו את ה70 אגורות האחרונות שהשגתי אתמול. קמתי והתחלתי ללכת לכיוון הקצה של הסמטה כמו שאני עושה כל יום. הדחקתי את הכאב שרוצה כל כך לנער לי את הגוף, החזקתי את הכוס הקטנה והריקה שלי. מצאתי כמה אבנים קטנות על הרצפה והכנסתי אותם לתוך הכוס הריקה כדי שמתי שאני אנער את זה אולי אני אצליח לתפוס את תשומת הלב של מישהו.
ישבתי על הרצפה והתחלתי לנער. ניערתי את הכוס שלי במשך שעות. בסביבות 11 מישהו מביא לי שני אגורות, אמרתי לו בשקט 'תודה'. ואיפשהו קרוב ל 3 מישהו מכניס לבפנים חצי שקל ושמחתי מתי שהבנתי שעוד יש סיכוי שאני אצליח לאסוף מספיק בשביל ממתק קטן במכולת אחר כך.
השעה 5 וזה אומר שהגיע שעת העומס של היום, יותר אנשים בחוץ, יוצאים ונכנסים לבניינים המפוארים ליד הסמטה בחליפות המפוארות שלהם עם הטלפון היוקרתי שלהם והקפה שלהם ביד. יש הרבה אנשים בצדדים ואני מוצא את עצמי עם הרבה מזל היום מתי שאנשים עוצרים, מסתכלים עליי וממש מדי פעם זורקים כמה אגורות פנימה.
מתישהו קרוב ל 6 אישה עם הבת שלה עוברים לידי. זזתי קצת כדי שיהיה לי קצת יותר נוח בתנוחה אחרת שגורמת לי להיאנח. הילדה הקטנה, לא יותר גדולה מחמש, לובשת מעיל ורוד של דורה עוצרת ומסתכלת עליי בסקרנות לרגע, ואז עוזבת את אמא שלה שבמדברת בטלפון וניגשת עליי.
"אתה בסדר?" היא שאלה אותי בקול קטן והזכירה לי את אנדרו ואני חייכתי קצת והנהנתי בראש, אני לא בסדר אבל בשביל כמה שניות, לילדה קטנה, אני יכול להיות. "זה לא בסדר לשקר" היא אמרה בקול מאשים ואני נשענתי לאחור והסתכלתי עליה דיי המום.
"אני באמת בסדר" אמרתי לה אבל אני יודע שהילדה הקטנה הזאת לא טיפשה רק לפי איך שהיא הסתכלה עליי כאלו היא לא מאמינה לי. היא הושיטה יד לעבר הכיס הקטן שלה. הנהנתי בראש לכיוונה "את לא צריכה לעשות את זה ילדה קטנה" אמרתי בקול קצת צרוד, "אתה צריך את זה" היא אמרה בקול רך והכניסה כסף לכוס ורצה בחזרה לאמא שלה. נאנחתי, הרגשתי כמו כישלון, כרגע קיבלתי כרגע כסף מילדה קטנה. הסתכלתי על הכוס שלי כדי לראות מה הילדה הכניסה. יש לפחות 15 שקלים שם! הסתכלתי למעלה. הילדה הקטנה חייכה אליי. היא המשיכה ללכת עם אמא שלה ואני המשכתי להסתכל מתי שהיא מתרחקת. היא נופפה עם היד הקטנה שלה ובפעם הראשונה כבר הרבה זמן מצאתי את עצמי מחייך קצת שנופפתי לה בחזרה.
אחרי התקרית הזאת הרמתי את עצמי והלכתי יותר עמוק בסמטה ושפכתי את הכסף לערמה. יש ערמה של שקלים נוצצים שאני יודע שהיו מהילדה לבד עם כמה אגורות אקסטרה. ספרתי את הכסף שלושה פעמים כדי לוודא שספרתי נכון והלכתי לכיוון מקדונלדס, מקופל בתוך הסווצ'רט שלי. אני תמיד סופר את הכסף שלי כמה פעמים כדי לראות מה אני יכול ולא יכול להזמין מתי שאני נכנס למקדונלדס. עשיתי את הטעות של לא לדעת כמה יש לי ועברתי את הגבול שלי, והושפלתי מול כל החנות, לא חזרתי מאז. בעיקר בגלל שאני בדרך כלל אוסף שבע שקל בערך, אבל גם בגלל שאני שונא לראות את הפנים של האיש שמבעד לדלפק שאוהב להעליב את העובדה שאני הומלס כל פעם שיש לו הזדמנות.
אני מזיז את הרגליים שלי לאט דרך הרחוב ומושך את הידית של הדלת של מקדונלדס, הכנסתי ידיים לכיסים וניסיתי שכמה שפחות אנשים יראו אותי אבל בכל זאת הבכתי את כל הסועדים שהיו במסעדה. התעלמתי מהרחמים, אי הצדק והשוק שהיו לכולם על הפנים והלכתי לכיוון אמצע החנות עם הכובע של הסווצ'רט למעלה והפנים למטה. עמדתי בתור מאחורי מישהו שאני מנחש לבש חליפה של לפחות 500 שקל. הוא הזמין סלט. מתי שהוא סיים הוא הסתובב, התנגש בי והפיל את העודף והקבלה על הרצפה.
"אני מצטער" הזדרזתי להגיב, ירדתי על הברכיים כדי לעזור לו לאסוף את העודף רק כדי להידחף בחזרה לרצפה מתי שניסיתי להתרומם. בהיתי בבן אדם בשוק,
"יצור מטונף שכמוך, אתה מנסה לגנוב ממני?" הוא צעק ואני הנהנתי את הראש בשלילה בכוונה להסביר שאני רק רוצה לעזור לו לקבל את העודף שלו בחזרה אבל לא הייתה לי הזדמנות להסביר לפני שהוא שלח את הנעליים המבריקות שלו לעבר הבטן שגם ככה הייתה מלאה בסגולים. לפני שהלך הוא ממלמל לעצמו משהו שאני דיי בטוח שהוא עליי.הרגשתי כל כך רע, מושפל וחסר אונים נשארתי על הרצפה לזמן קצר מנסה קצת להתאושש.
הסתכלתי למעלה כדי למצוא את כל מי שבחנות בוהה בי. ניערתי את הראש ואספתי את שאר הכבוד שנשאר לי והלכתי לדלפק. ניקיתי את הגרון. הבטן שרפה לי וכל הגוף שלי היה מזועזע מהדחיפה. יכולתי להרגיש דמעות נאגרות לי מאחורי העניים. "אני יכול אממ אני יכול מקדונלד וצ'יפס קטן?" לחשתי והאישה הנהנה והקלידה את ההזמנה. ראיתי 9.50 נאגר ונרשם בירוק על הלוח והושטתי יד לעבר הכיס שלי כדי להתחיל לספור אבל האישה מעבר לדלפק הושיטה את היד שלה ושמה אותה מעל היד שלי. נבהלתי קצת והסתכלתי עליה, ראיתי שהידיים שלה רועדות מתי שהיא הגניבה שטר של 20 ש"ח לקופה בשמי.
היא חייכה לכיווני ויכולתי להרגיש את החזה שלי שורף קצת שוב בגלל ההרגשה של החוסר אונים שאני מרגיש בתוכי כל פעם שמישהו מביא לי משהו או עושה בשבילי משהו. "שנייה אחת מותק" היא אמרה בקול אימהי, הנהנתי בראש והיא הלכה להביא לי את הארוחה שלי. עדיין ניסיתי לעקל את מה שקרה. בזמן שחיכיתי הסתכלתי החוצה מהחלון וראיתי את הסמטה שאני חי בא, מכאן זה לא נראה כאלו זה יכול להיות הבית של מישהו אבל אני יודע יותר טוב. שתי דקות אחרי זה היא הביאה לי את השקית ואמרה לי "העודף שלך בשקית" הסתכלתי עליה במבט מבולבל והיא חייכה לעברי וקרצה לי תוך כדי שאני עובר לתא בסוף של המסעדה כדי לאכול.
הגעתי לתא בקצה נידח של המסעדה. הורדתי את העטיפה והסנפתי את האוכל. לא הרגשתי אוכל כבר הרבה זמן. אכלתי לאט מה שידעתי שיהיה הארוחה האחרונה שלי לכמה ימים הבאים. וממש מתי שהייתי בביסים האחרונים של האוכל שמתי לב שהפלתי על הג'ינס שלי קצת מיונז, חשבתי לעצמי שלא נורא כי הם כבר מלאים בכתמים. אבל במחשבה שנייה אולי כדאי לנקות את מה שאני יכול כל עוד עדיין אפשר, הושטתי את הידיים לשקית כדי להוציא מפיות וראיתי שיש בתוך השקית עוד שטר של 20 שקל בהיתי בזה לכמה שניות ואז מהר דחפתי את השטר לכיס והתחלתי ללכת לכיוון השירותים ידעתי שהאישה הנחמדה הכניסה את זה לשם.
שהסתכלתי במראה, ראיתי למה האיש חשב שאני גונב ממנו ולמה האישה הנחמדה ריחמה עליי. אני נראה נורא. השיער שלי שומני ונפוח, יש לי דם ואבק מרוח על הפנים, הבגדים שלי קרועים דהויים ומלוכלכים הרבה יותר ממה שהיו בפעם האחרונה שראיתי את עצמי יש לי חתך בשפה ופנס בעין. אם הייתי נתקע בעצמי, הייתי חושב שהיו גונבים ממני גם.
שטפתי את הידיים מהאבק שבטח הייתי צריך לשטוף לפני שאכלתי, לקחתי כמה ניירות והרטבתי אותם במים החמים וניקיתי את הפנים שלי. ייבשתי את הידיים והפנים והחלטתי להרים את החולצה כדי לראות מה הנזק של היום. בצד היה לי כתם סגול גדול שהאיר את הבטן והגב שלי ועוד כמה חתכים וצלקות חדשות. זה ממש כואב, אבל תיארתי לעצמי שזה יכל להיות הרבה יותר גרוע. אז אני לא טורח להתלונן או לרחם על עצמי. זה החיים שאני גררתי את עצמי לתוכם.
שמתי את הכובע של הסווצ'רט בחזרה למקומו ויצאתי ממקדונלד, נופפתי לאישה הנחמדה לפני שאני יוצא לתפוס את מקומי בחזרה בסמטה החשוכה. שכבתי על הרצפה ושמתי את הידיים שלי בכיסים כדי להרגיש את הכסף שיש שם, חייכתי קצת מהמחשבה שמחר אני לא צריך להתחנן.