הוא הציל אותי. פרק 2 בבקשה תקראו, השקעתי :)

פרק 2:
————————-
"לא צריך. הכרתי אותך, זה מספיק." ואז, משום מקום, הוא נגע בידי, השאיר את מספר הטלפון שלו.
הוא כבר הלך, אני רק הסתכלתי במספר. בן פעם ראשונה, נותן לי מספר! איזה התרגשות!
כול הכיתה הסתכלה עליי בבהייה, מה אני עושה בדיוק. ישר כשהוא הלך, כולם הסתובבו סביבי, שואלים מה נשמע, הכול בסדר, סליחה מצד נאור, לא נגיד משימות כאלה יותר.. ועוד.
לא הקשבתי להם כמעט, רק הסתכלתי על הבחור, ליאור, שנתן לי מספר טלפון. הוא נראה עם שיער קוצני, שרירים, עיניים כחולות. בחור שכול אחד רוצה!
אחרי כול מה שקרה, עדיין הסתכלתי במספר טלפון, בבית של יעל, הייתי איתה כול היום.
"טוב תפסיקי לבהות במספר. " היא הסתירה עם כף ידה את מספר הטלפון של ליאור.
"את חושבת שכדאי לי להתקשר מתי שהוא?"
"לא יודעת. תתקשרי פעם אחת, כדי שיהיה לו את הטלפון שלך."
"מתי אתקשר? מתי הזמן המתאים? מה אגיד לו.. מה בלה בלה בלה. בלה בההגכמעגכלעגחקעל." אני אפילו לא זוכרת מה שאלתי.
"מותק, אני עם ניסיון, תתקשרי לבחור פעם אחת, הוא ירדוף אחרייך כבר לבד." היא אמרה במלוא הרצינות, כאילו היא עם בעל או משהו, או שהיו לה מלא חברים. טוב באמת היו לה מלא חברים, אבל זה לא אומר שהיא מושלמת בזה. זה קורה לה בטבעיות. לי זה לא קורה ככה.
"טוב, אתקשר עכשיו."
חייגתי באיטיות את מספר הטלפון שלו. מחכה שיענה.
(הערת הכותבת: הייתה תקלה ושתי האנשים הראשונים שהגיבו, לא ראו את הקטע הזה. בגלל זה אני שמה את זה שוב.)
——————————
"הלו?" שמעתי את קולו הרך של ליאור בפלאפון.
"היי, זאת נינה, זוכר אותי? "
"בטח שאזכור אותך, איך לא?"
"אתה זוכר שאמרתי שאני חייבת לך?" לא יודעת למה פתחתי ככה.
"כן, בטח. אבל את ממש לא צריכה לתת לי כלום. עשיתי זאת מכוונה טובה ולא בא לי שתחזירי לי."
" עושה את עצמך צנוע.." אזרתי ביטחון. "סתם עכשיו שאלה סתמית: יש לך חברה?" לא יודעת למה שאלתי שאלה כזאת טיפשית. "לא. הייתי שמח שתהיה לי." הייתה לי הרגשה שהוא רמז לי משהו.
"אה.. טוב, רציתי כאילו להכיר אותך וכו'…. בא לך להיפגש או משהו? שנכיר אחד את השנייה?"
"בטח! אז מתי את רוצה להיפגש?" חייכתי קצת.
"אמ.." ראיתי את יעל כותבת לי את השעה והמקום להיפגש בלוח הקטן שלי. "אוקי. מה דעתך ב.. 14:30 בקפה של זבאוטינסקי? "אמרתי, לא בטוחה בעצמי.
"סבבה. מחר?" הוא ענה במהירות. "כן." אמרתי לאחר שיעל הנהנה לי בחיוב. "אוקי, ניפגש שם, בי!" והוא ניתק.
אני ויעל החלפנו מבטים בהתחלה ואז התחלתי לשמוח. שתינו חייכנו וקפצנו בספה של יעל.
"איזה כיף!"
"לנינה יש דייט ראשון, לנינה יש דייט ראשון!" יעל אמרה בהתרגשות ודגדגה אותי בספה.
"חחחח, די, די די די די די! "אמרתי ובאותו זמן צחקתי.
"טוב, אעצור, בכיינית."
"אבל אני לא חושבת שזה יהיה דייט." פתאום צץ לי רעיון.
"למה?"
"כי זה פגישה. להכיר."
"אל תדאגי, בן מחשיב כמעט כל פגישה לדייט. " היא ניסתה להרגיע אותי.
"טוב, רק שלא ארמז לו את זה מדי."
לאחר מכן, סתם דיברנו שיחקנו, סתם דברים מטופשים שבנות עושות. אין לי ממש כוח לפרט. (עצלנות בע"מ של נינה.)
———————–
יום עבר, קמתי בהתרגשות, בציפייה להיום. אין לימודים, חופש גדול. המשפחה שלי אכלה בכיף שלה, סלט, טוסט, המון דברים. לא רציתי לספר על איך שטבעתי, כי אז אבי מיד היה לוקח אותי לחוג שחייה.
יש לי אבא, אימא ואח תאום. (שאני ממש לא סובלת. איך נולדנו ביחד, אני לא יודעת.)
לאח שלי קוראים תומאס. הוא מחשיב את עצמו לחתיך ויפהפייה, (הוא היה, לא עכשיו. גדלים לו חצ'קונים.) תומאס עכשיו מסתכל בראי, מנסה לפוצץ את כול החצ'קונים ולשים עליהם משחה.
שנינו בני 15, גיל ההתבגרות. אני עדיין מחכה לחצ'קונים שיביאו, כי הם עדיין לא באו.
תומאס מקנא בי, שאני מתחילה להיות יפה יותר ממנו. הוא לאט, לאט מאבד את הבנות שחיזרו אחריו פעם. יש לו שיער שחור, קצת שפם והוא גבוהה.
"אחח.. מתי החצ'קונים ייעלמו לי?" תומאס נאנח.
"זה יעבור, אתה בגיל ההתבגרות, סך הכול." אבי ניסה לעודד אותו.
"והשיניים שלי עקומות, עוד מעט יהיה לי גשר!" הוא נאנח שוב.
"תפסיק כבר." אבי נתן לו טפיחה בגב, שיפסיק להתלונן. "בחורה.." מלמל.
"אני?! אני בחורה?!" תומאס עשה פרצוף נעלב.
"בטח. תסתכל על עצמך, מסתכל בראי כול היום, במקום לשחק כדורגל כמו גבר! אפילו נינה לא מסתכלת על הראי כמוך!" אימי שלחה לאבי פרצוף כועס ובעטה לו ברגל, מתחת לשולחן.
"איה." נאנח.
זה היה קצת מצחיק, חייכתי חיוך קל, אכלתי את הקרפ וחזרתי למחשב הנייד שלי.
חיפשתי את השם של ליאור בפייסבוק, הוספתי וחיכיתי כמה דקות שיאשר אותי. בינתיים דיברתי עם יעל.
יעל פרץ: היי.
נינה לווי: היי, מה קורה?
יעל פרץ: סבבה, מתרגשת?
נינה לווי: מה להתרגש? (עשיתי את עצמי כאילו לא הבנתי על מה היא מדברת.)
יעל פרץ: אל תעשי את עצמך, ליאור בטח בראש שלך כול היום.
נינה לווי: מודה. הוא לא יוצא לי משם.
יעל פרץ: טוב, אז תתחילי להירגע, את מדברת איתי עכשיו ולא על ליאור.
נינה לווי: עכשיו הוספתי אותו כחבר.
יעל פרץ: אוי, נו באמת. הרגע אמרנו לא להזכיר אותו.
———
אחר כך הופיעה לי הודעה מנאור:
נאור תמיר: היי, מה קורה? אני עדיין מצטער על מה שעשיתי לך בבריכה.
נינה לווי: שטויות, סלחתי מזמן.
נאור תמיר: אז.. מה קורה?
נינה לווי: סבבה. איתך?
נאור תמיר: סבבה גם. מה את עושה?
נינה לווי: סתם, משתעממת.
נאור תמיר:גם אני חח.
מה הקטע שלו? מה הוא רוצה?
נינה לווי: טוב אני צריכה ללכת לאכול, אבל עדיין אני מחוברת, כי אני לא יוצאת. אחזור אחר כך. (שקר מוחלט. אין לי על מה לדבר איתו.)
נאור תמיר: אוקי, בי בתיאבון.
————–
אחר כך המשכתי לדבר עם יעל:
נינה לווי: אני עכשיו רואה שאני צריכה להתארגן לליאור… אז ביי
יעל פרץ: אוקי, בהצלחה.
————-
התנתקתי מהפייסבוק וניגשתי לארון. היה לי קצת קשה למצוא בגדים, אבל בסוף מצאתי בגדים מושלמים. חולצה עם משולשים ומכנס קצר של ג'ינס בצבע סגול. (החולצה של המשולשים בצבע תכלת ושחור.) החלקתי את השיער החום שלי ושמתי ליפס-גלוס שקוף.
יצאתי בהתרגשות מהבית, מנופפת לשלום והולכת בשמחה אל בית הקפה.
ראיתי את ליאור, יושב שם, מחכה בשולחן עגול בחוץ, עם קפה ומילקשייק.
רצתי לשם ובאותו הזמן נופפתי לו בשלום.
"היי!" צעקתי לעברו.
הוא קם מהכיסא, ניגש אליי וחיבק אותי חיבוק רך ונעים.
חזרנו לכיסאות, ישבנו וראיתי שהוא שותה רק מהקפה.
"היי, מה זה? למה אתה לא שותה מהמילקשייק?" שאלתי. הוא צחקק קצת והיה לו חיוך על הפנים.
"זה בשבילך."
חייכתי. איפה עוד פוגשים ג'נטלמן כזה?
"תודה רבה, אני צריכה לשלם על זה אחר כך?"
"לא. למה שאגבה ממך מילקשייק?" הוא צחקק וצחקקתי איתו.
"אז.. מה אתה אוהב?"
"אני אוהב בעיקר כלבים, חיות, בחורות עם מבט כזה בעיניים…" והוא הביט בי.
צחקתי. "אתה מפלרטט איתי?"
"אמ.. לא יודע. אני אוהב את העיניים שלך."
"תודה, אם זאת מחמאה בכלל. אם אתה שואל מה אני אוהבת, אני אוהבת חתולים.." הוא עצר אותי באמצע. "חתולים? אני אוהב חתולים?"
"חח, מגניב. טוב אז אמשיך, אני אוהבת להצטלם, שופינג, אני אוהבת להיות בחברה."
"מגניב."
"איזה אופי אתה לא סובל?"
"אני לא סובל את הפרחות, האלה שחושבות את עצמן, שלא יכולות להיות צנועות פעם אחת, שעושות את עצמן מזויפות." הוא אמר, טיפה כועס.
"גם אני לא סובלת את האנשים האלה. אני לא סובלת את כול הערסים האלה, הבחורים האלה שמתבלגנים, לא מתייחסים ללימודים."
"אני לא מתייחס ללימודים." הוא פלט, שתקתי לשנייה.
"מה זאת אומרת לא מתייחס?"
"כאילו, לא אכפת לי מזה."
"אהה, טוב לא נורא, אתה לא בריון לפחות, נכון?"
"לא, ברור שלא." הוא השפיל את ראשו.
"העלבתי אותך?"שאלתי, "אני ממש מצטערת." ניסיתי להרים את ראשו.
התקרבתי אליו, ניסיתי להגיד לו מה קרה, אבל הוא עדיין השפיל את מבטו לרצפה.
פתאום הוא הרים את הראש.