ההתרסקות- הקדמה.

הרחוב היה חשוך וכמעט ריק מאדם. רק פנס מהבהב האיר בקושי את הסמטה שליידה עמדתי. היה קר. סגרתי את רוכסן המעיל שלי עד הסוף והוצאתי קופסת סיגריות ומצית מהכיס. הדלקתי סיגריה וניסיתי להתחמם.
השעה הייתה 3 לפנות בוקר. התחלתי להתקדם לכיוון הרכבת התחתית. בדרך הוצאתי מהכיס את הפלאפון שלי ועברתי על רשימת אנשי הקשר. לרגע עצרתי כשהגעתי ל 'דניאל'. במשך כמה שניות הבטתי בשם שלו, אחר כך לקחתי נשימה עמוקה והמשכתי הלאה. בפעם השנייה עצרתי ב 'ריאן' והתחלתי לכתוב הודעה.כשסיימתי קראתי אותה : 'אתה לבד?' . אחרי דקה הגיעה תשובה :'כן,את יכולה לבוא'.
הגעתי לתחנת הרכבת התחתית ועליתי על זאת שנוסעת לברוקלין. אחרי כחצי שעה עמדתי בבניין מוזנח למדי מול דלת הדירה של ריאן. צלצלתי בפעמון שכבר בקושי עבד. אחרי כדקה הופיע ריאן ונתן לי להיכנס.
"אולי תמצאי לך כבר דירה?" שאל ריאן בעודו בוחן אותי. הייתי לבושה במכנס ג'ינס שחור, סוודר לבן שלא ראו מתחת למעיל העור השחור וצעיף אפור. נעלתי נעלי אולסטאר לבנות ישנות שכבר היו בלויות והשיער הבלונדיני שלי היה אסוף בקוקו.
"עוד לא קיבלתי משכורת" עניתי באדישות והתיישבתי על הספה שעמדה ליד החלון.
"זאת כבר פעם שלישית השבוע שאת ישנה פה" המשיך ריאן. "את לא מפריעה לי או משהו, אבל זה מוזר. את נעלמת בפתאומיות, מופיעה בעוד יותר פתאומיות. את אף פעם לא מספרת איפה היית או מה עשית. כל מה שאני יודע עלייך זה מה שכולם יודעים עלייך בזירה. " ואחרי מחשבה של דקה הוא הוסיף בחיוך "למרות שמה זה משנה?" . גיחכתי וקמתי מהספה, התקרבתי אליו ונישקתי אותו נשיקה ארוכה. בלי לשים לב כבר היינו בחדר השינה . התנשקנו על המיטה, הוא היה מעליי והבגדים נפלו.
אחרי זה שנינו עישנו סיגריה . זה כבר הפך להרגל אצלינו, ולמרות זה לא היינו חברים. אף אחד מאיתנו לא היה מאוהב בשני ולא רצה קשר רציני, אבל לפעמים היינו שוכבים.
בלי לשים לב נרדמתי…
כשהתעוררתי בבוקר הייתי לבד. כנראה שריאן עובד היום בבוקר.
קמתי מהמיטה, התלבשתי ושטפתי פנים. הסתכלתי במראה. "אלוהים, למה הפכתי?!"חשבתי לעצמי. הפנים שלי היו רזות נורא ומתחת לעיניי היו שקיות שחורות בולטות מאוד. השיער הבלונדיני שלי שפעם הרשים את כולם נראה מת לגמרי.
יצאתי מהמקלחת. הוצאתי סיגריה והדלקתי אותה. תוך כדי שאני מעשנת,ניסיתי למצוא את הפלאפון שלי . כשסוף סוף הצלחתי למצוא אותו, נכנסתי לפייסבוק. זה לא קרה לעיתים קרובות,אבל מתוך הרגל בכל זאת הייתי נכנסת מדי פעם. הייתה לי הודעה אחת שלא קראתי. היא הייתה מלפני שבוע. היא הייתה משון.
"ג'ני- לא יודע אם את זוכרת אותי. האמת היא שאין לי מושג למה אני כותב לך. בזמן האחרון אני חושב די הרבה על זה שלא הספקתי להגיד לך אז את מה שאני מרגיש. כשהיינו ביחד הייתי בטוח שאני ואת-זה לתמיד. את היית הבחורה הכי מדהימה וחמודה שהכרתי. היית כל כך מתוקה כשהתאהבתי במבט התמים שלך … חבל שאי אפשר להחזיר את הזמן לאחור. כשנפרדנו, ניסיתי להבין מתי הכל השתבש ולמה. לא יכולתי להבין מה קרה לך ? מה שינה אותך כל כך? אבל זה היה פעם. כבר מזמן הפסקתי לנסות להבין. אתמול ראיתי אותך במסיבה. היה לי כל כך קשה לזהות אותך… למרות שכבר הגיעו אליי שמועות עלייך, לא חשבתי שעד כדי כך השתנית. את רק בת 17 ואפשר להגיד שהרסת לעצמך לגמרי את החיים. אבל את יודעת? עכשיו יש לי חברה שאני אוהב והיא אוהבת אותי. ואני יודע שהיא בחיים לא תעשה את מה שאת עשית. לפי איך שאני רואה את זה, את תגמרי בסוף ליד איזה כביש כזונה."
סיימתי לקרוא את ההודעה והדלקתי עוד סיגריה . "שום דבר חדש" חשבתי לעצמי. "שמעתי דברים דומים מדניאל לפני כמה חודשים" .
ובכן, אתם בטח שואלים – איך הגעתי למצב הזה?
טוב, הכל התחיל לפני שנה…