הדרך לעצמי – סיפור אישי

פרק 1

"הגענו."
פתחתי את עיניי למשמע קולו של אבי. אבי יצא מהמכונית ופתח את הדלת מצידי. ברוכים הבאים לגרמניה.
– – –
הוצאתי את בגדיי מהמזוודה והכנסתי אותם לתוך הארון. טוב, את הארון הזה אי אפשר בכלל להשוות לזה שהיה לי. בישראל. רק לפני יום אחד עוד הייתי בישראל.כעת אני כאן בגרמניה. לאמי, יש אח.טוב בעצם יש לה שני אחים, אבל זה לא ממש מתקשר לסיפור.האח הבכור, הוא איש עסקים.עד לעכשיו, הוא ומשפחתו גרו ברוסיה. אבל כעת,הוא החליט לקנות את המלון הקטן הזה באמצע של שום מקום. ומה שהכי גרוע? נו, תנחשו. המלון הזה בגרמניה.אני חייבת להודות, הנוף מדהים. האוויר צח, ובכל מקום יש ירוק.מכירים את הספר הזה, דמדומים? טוב אני די בטוחה שכן. ראיתם את הסרט? ובכן, עוד יותר טוב. כי כאן, איפה שאני גרה? בדיוק אותו הדבר שבוודאי תיארתם לעצמכם כשקראתם את הספר. או כשראיתם את הסרט.דפיקה נשמעה בדלת ולאחר רגע קצר אמי נכנסה.
" בואי איתנו למטה, למסעדה לפגוש את המנהלים הישנים של המלון" אמרה לי אמי.
"אין לי כוח עכשיו." עניתי לה בקול הכי מעוצבן שהצלחתי לעשות. טוב, אחרי הכול היא זאת שהביאו אותנו לכאן.
"קדימה, אני אפילו לא שואלת. תלבשי משהו יפה." ענתה היא ויצאה מחדרי,סוגרת את החדר בעדינות. ככה היא. מלאת מרץ ולא מבינה. בכל סיפור אחר הדמות הראשית הייתה רושמת משהו כמו -שונאת את האמא הזאת, כמה שהיא נמאסה עליי. אבל זה לא כמו כל סיפור אחר, זה סיפור אמיתי לגמרי שאותו חוויתי – ועדיין חווה. ויודעים מה ? אני לא שונאת את אמא שלי, וגם אף פעם לא אשנא. אחרי הכול, היא הרי אמא שלי. הוצאתי מהמזוודה גינס בצבע כחול כהה וגופיה שחורה. אני לא מתכוונת להקשיב לה. סירקתי את שערי ואספתי אותו בגומייה. אני לא מקשיבה לה.הוצאתי גרביים מהמזוודה, לבשתי אותם ונעלתי את נעליי.
יצאתי מהדירה ונעלתי את הדלת.מצויין אני לא יודעת איפה הם.אני אפילו לא יודעת איפה אני ! רטנתי ועליתי במדרגות המובילות למעלה. כנראה שאני אסתובב עד שאמצא אותם. המדרגות היו צרות ולבנות. הן היו עשויות עץ, והיו לבטח ישנות. כל המלון היה מעוצב בסגנון ישן ואלגנטי.לבסוף מצאתי את דרכי למסעדה, ואז לגינה. אני חייבת להודות,הגינה יפה ביותר. אף פעם לא הייתה לנו גינה.
"הנה את ! בואי, אני אכיר לך את כולם." צעקה אמי לעברי .
אוי לא. הנה זה מתחיל. הם ישבו כולם מסביב שולחן עגול מעץ.ראיתי את אחותי,אחי והוריי יושבים מצידו האחד של השולחן.מצידו השני, ישבו ארבעה אנשים. שני נשים, גבר אחד ונער -כנראה בגילי.רובם היו מבוגרים. לנער היו עיניים כחולות ושיער חום בהיר.הוא הרים את מבטו אליי. מבטו היה רושף ולא מחמיא. טוב, אז אני לא מוצאת חן בעיניו.הוא סרק אותי מלמעלה ועד למטה.התיישבתי ליד אמי והיא החלה מציגה בפניי את כל האנשים האלו , המחייכים יותר מדי.טוב כמובן כולם חוץ מהנער.
"וזה מקס." סיימה לבסוף אמי.
אה.אז קוראים לו מקס. שמות מוזרים יש להם כאן.הם דיברו ודיברו רוב הזמן.לא שהבנתי משהו. את השפה? אני לא יודעת. ויש לי בדיוק חודשיים עד שהלימודים יחלו, ואני אלמד בבית ספר גרמני.בגרמנית. כמה שזה נחמד,נכון ?
אחרי כשעה, עליתי בחזרה לחדרי. שיננתי את הדרך חזרה. טוב נקווה שפעם הבא אזכור את הדרך.הוצאתי את המפתח ופתחתי בעזרתו את הדלת. התישבתי על הכיסא ליד השולחן איפה שהמחשב הנייד שלי עמד. לפתע נשמע צלצול. שיחה בסקייפ. קירבתי את הכיסא לשולחן כדי לראות מי מתקשר אליי.
רועי.