הדרך למטרה

כמו כל בוקר כשהשעון מראה 7:05 אני כבר בדרך לתחנת האוטובוס, שמה את האוזניות ומפעילה את הפלייליסט.
7:40 האוטובוס עוצר בתחנה שאני צריכה לרדת בה ואני מתחילה ללכת לכיוון הבית ספר,
עוד יום באותו מקום, אותם אנשים ואותם שיעורים,
אני מרגישה שכולם גדלים ומתפתחים סביבי ורק אני באותו מקום כבר 4 שנים ארוכות,
״בוקר טוב״ בירכתי את השומר בכניסה והוא החזיר לי הנהון כתגובה
״ הי בוקר טוב! ואו את נראית נורא״ איזה כיף ככה להתחיל את הבוקר עם הילדה הכי מציקה בעולם ״תודה קארן, בוקר טוב גם לך״ אמרתי והגברתי את קצב צעדי, מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה רק לישון.
מי זה שהחליט שבית ספר צריך להתחיל ב-8:00 בבוקר?
״ תכניסו את הפאלפונים ותוציאו ספרי היסטוריה בבקשה״ המורה אומר ברגע שנכנס לכיתה,
אני מוציאה מחברת אקראית ומתחילה לצייר, זה בערך מה שאני עושה בשעות בית ספר,
הדר פנתה אלי ואמרה ״אולי תפסיקי לצייר כבר? די באמת כל החיים את מציירת״ נדהמתי, מה אכפת לה? מזה עניינה? אני אפילו לא מכירה אותה, התעלמתי מהאמירה שלה, למה אנשים חושבים שיש להם זכות להביע את דעתם על דברים שלא קשורים אליהם בכלל,
״לדעתי את מציירת ממש יפה ואת לא צריכה להפסיק לעולם,״ הסתובבתי למשמע הקול שמדבר אלי וראיתי את גפן, ילד שלא חשבתי שהוא מודע לקיומי עד עכשיו, איך מגיבים לזה? ״ת-תודה לך״ אמרתי ומיד חזרתי לציור, הרגשתי פגיעה וחשופה כשאנשים רואים דברים שציירתי, הציור זה תוצאה של הרגשות והמחשבות שלי, ואני לא רוצה שכולם יראו וישפטו אותי ואת הרגשות שלי.