הדפיקות שבקיר פרק ג’

בן ודניאל חזרו לבית והחלו לחשוב מה כבר יכל לקרות, לפתע נשמע רעש מבחוץ לבית והידית של הדלת החלה לרדת באיטיות, שניהם קפאו במקום הדלת נפתחה ונכנסה אשה צנומה עם חלוק לבן כשכל פניה מכוסים בתחבושות רק עיניה הכחולות נראו, מי את שאל בן, דניאל שתק ואמר אמא זו את? האשה לא אמרה דבר רק הנהנה בראשה להסכמה, דניאל שאל מדוע נעלמת מבית החולים, היא לא ענתה רק צעדה לעברו של דניאל וחיבקה אותו, ולחשה לו באוזן התגעגעתי אליך, דמעות ירדו בעיניו של דניאל, לכו לישון עכשיו, אני צריכה להודיע למשטרה שאני כאן, אמילי התקשרה לשריף ואמרה לו שהיא חזרה לבית וענתה על כמה תשובות.. בינתיים דניאל ובן עלו לחדר שלהם בלי לומר מילה חלפה לה שעה ועוד שעה כששניהם מביטים בתקרה ללא יכולת לעצום עין, פתאום דניאל אמר מה זה מה קרה לפרצוף של אמא שלי הוא מלא תחבושות, בן אמר בשקט אתה צריך להודות שהיא בכלל חזרה, בבוקר דניאל ובן ירדו לסלון וראו את אמילי מדברת עם כמה שוטרים.. היא הסבירה להם שזכותה לא להמשיך בטיפולים וחתמה על כמה מסמכים, השוטרים הלכו ואמילי הכינה להם חביתה, דניאל אמר אמא את יודעת שאני אלרגי לביצים, אוי תסלח לי אני מבולבלת, בן לחש לדניאל אתה לא אלרגי למה אתה משקר, סתם התבדחתי.., בן אמר אבל אמא שלך האמינה ממ.. כנראה ממש מבולבלת.., הגיע הלילה ודניאל ובן דיברו במיטה עד שדניאל אמר טוווב אני הולך לישון, רגע שמעת את זה אמר בן, מה מה שמעת השיב דניאל בעייפות, בן אמר לא יודע כמו דפיקות דפיקות מוזרות…