הגלגל מתהפך (פרק 8)

אני אמור להיות מאושר מזה שיש לי דוד מפורסם, אבל אני לא.
זה לאבד כל כך הרבה דברים, במיוחד את הפרטיות שלך.
"ניק? אתה מקשיב לי בכלל?" קולו של דודי גרם לי להתעורר מהמחשבות ששקעתי בהם.
"אה… מה אמרת?" שאלתי נבוך.
ג'ק נאנח בכבדות וחזר לדבר, "כשנגיע לבית, יהיו פאפרצי. עכשיו אתה הולך רגיל ומתעלם ונכנס לבית פשוט וקל," קולו היה קליל וחיוך גדול נמתח על שפתיו כאילו חיכה לרגע הזה.
"הייתי צריך פשוט למות וזהו," אמרתי בקול שקט, כך שרק אני שומע.
כל הנסיעה עברה בכך שג'ק פטפט בלי סוף בפלאפון עם הסוכן שלו ואני ישבתי בשקט נשען על החלון ומקשיב לשירים ונותן לעצמי לשקוע בשינה.
"עוד עשר דקות מגעים תתעורר," התעוררתי באחת, לא מודע לזמן שישנתי.
גליתי שג'ק הוריד מעלי את האוזניות שישנתי, "אני עייף, אני רוצה לישון," אמרתי בקול ישנוני עוצם בחזרה את עיני.
"תישן מה שבא לך, אבל בבית," אמר שהוא מושך אותי.
"נו באמת, איפה אתה בלל גר?" שאלתי אותו קולט שאני אפילו לא יודע לאן אנחנו נוסעים.
"להוליווד מה לא ברור, אתה ישנת לך איזה ארבע שעות או חמש אפילו." הוא צחק צחוק קליל.
"מה?! אבל זה אומר שעכשיו ל האנשים שאני מכיר גרים רחוק ממני! כולל ריק," אמרתי ספק בצעקה.
"אל תדאג אתה תוכל להיפגש איתם, וטוב ריק, יכול לבוא לגור כאן אני מחבב אותו אין לי בעיה." ידעתי שריק לא ירצה לבוא לגור איתי, יש לו אחריות על השכונה בדיוק כמו לי, רק שלי אין ברירה אלה ללכת.
רק עכשיו שהתחלתי להסתכל על הדרך ראיתי את הנוף של הוליווד.
אחרי מה דקות של נסיעה הלימוזינה נעצרה מול בית ענק, ואני לא מגזים שאני אומר ענק.
והיה בחוץ בריכה ענקית, עזבו לתאר לכם את הכל יהיה מעייף.
אבל אז קלטתי מלא אנשים עם המצלמות גדולות עומדים ליד הבית ומחכים, נראה לנו.
"איך הם בכלל יודעים עלי?" שאלתי את ג'ק.
"לא חסר להם דרכים תאמין לי עשיו בוא," אמר לי וקם ויצא מהלימוזינה. מה שמאוד הפליא אותי שלא היה את האדם הזה שפותח את הדלת לך, טוב את זה אין לפחות, סוף סוף.
יצאתי גם אני, שהאורות של המצלמות מסנוורים אותי. התהלכתי אחרי דודי אל כיוון הבית, מנסה להתעלם ל שאפשר מהמצלמות.
לא המצלמות הפריעו לי, אלה הפלאש. זה החזיר אותי אל התאונה, מזכיר לי איך הכל היה לבן בדיוק כמו הפלאש של המצלמה.
השתדלתי להראות שלו ולנשום רגוע, אך מבפנים לבי דפק בפרעות וזיעה קרה נטפה על מצחי.
הייתי מבוהל, הרגשתי איך ל שניה רגלי עלולות לבגוד בי ולגרום לי לפול.
בספו של דבר הצלחתי להגיע אל הבית ולהיכנס.
אחרי שהדלת נסגרה, התיישבתי על הרצפה והתחלתי להתנשף מבוהל. אני לא יודע מה הרגשתי באותו זמן, פחד? עצב? בהלה? אולי בלל הכל יחד.
"הכל בסדר?" שאל אותי ג'ק עם מבט מודאג, מה שלא התאים לו כלל.
"כן ברור, למה שאי לא אהיה?" שאלתי אותו מנסה להראות תמים.
"כי… אתה יושב על הרצפה מתנשף ומזיע כולך?" אופס? אני מניח 'שהתמימות' שלי לא עבדה כל כך.
"טוב אז אתה יכול אולי להגיד לי מה קרה לך?" שאל אותי אחרי שתיקה ארוכה.
"טראומה אני מניח." ניסיתי לענות בפשוטת.
"אני מבין, טוב אני גם לא אשאל בשבילך. עכשיו, רוצה לראות את החדר שלך?"