הגלגל מתהפך (פרק 6)

לא ידעתי איך להגיב על זה שיש לי דוד, אז פשוט לא הגבתי שתקתי צף במחשבות.
אחרי זמן מה פשוט נמאס היה לי לשכב, אז קמתי מהמיטה וצעדתי החוצה מהחדר. לא ידעתי לאן אני הולך, אבל נתתי לרגלי להוביל אותי.
ואז ראיתי חדר שכמה ילדים קטנים צירו בו ושיחקו, עד שעיני נעצרו על נערה בערך בת גילי, היא ישבה בצד בשקט וציירה.
ניגשתי אליה והתיישבתי לידה. "מה את מציית," שאלתי אותה מנסה להציץ בדף.
"תחכה ותראה, זה כמעט גמור"היא המשיכה לצייר.
"גמרתי!"אחרי כמה זמן הודיעה לי בהתרגשות. הסתכלתי על הדף נדהם, על הדף היה מצויר במדויק את החדר ובו הילדים הקטנים מציירים עד שהגעתי לחלק בציור בו אני והיא יושבים אחד ליד השני ועל פני מבט סקרן. צחקתי צחוק קטן, מחזיר לה את הדף.
"את מאוד מוכשרת," אמרתי לה והיא חייכה באושר.
"תודה, אתה גם יודע לצייר?" צחקתי על השאלה, אני האחרון שידע לצייר.
"לא, לא ממש," אמרתי לה מחייך. היא חייכה בחזרה כשהיא לוקחת עוד דף לצייר.
"למה אתה כאן?" שאלה אותי קצת בשקט. "אתה נראה בריא, אתה לא צריך להיות כאן," היא אמרה כשהיא מורידה את ראשה למטה, אל הדף.
"אני… אפשר לומר שהתייבשתי ואיבדתי את ההכרה," העדפתי שאם היא לא יודעת על המקרה אז שתמשיך לא לדעת. "ואת?" שאלתי אותה.
"אני,עברתי תאונת דרכים לפני כמה ימים, אני אשתחרר כנראה בקרוב," יכולתי להרגיש את הכאב שלה, שאיבדה אדם קרוב.
"את מי איבדת?" שאלתי אותה בעדינות, מפחד לפגוע בה.
היא הביטה בי מופתעת אך אחר כך ענתה לי, "את אחי הגדול, הוא היה תמיד שם בשבילי ועכשיו הוא נעלם." דמעות גדולות זלגו מעיניה, הרגשתי אשם שגמרתי לה לבכות.
"זה בסדר, אני גם איבדתי משפחה באותה דרך אני מבין מה את עוברת." הנחתי יד על כתפה מנסה לנחם אותה.
אחרי שראיתי שהיא ממשיכה לבכות החלטתי להוציא אותה מפה, מהחדר זאת אומרת.
"בואי נלך החוצה טוב?" הקמתי אותה לוקח את ידה בידי ומושך אותה החוצה.
הגענו לחצר של בית החולים והתיישבנו על יד המזרקה הגדולה שנבנתה שם.
"עכשיו יותר טוב?" שאלתי אותה. היא סימנה לאות כן אם הראש, אך עדין ראיתי את העצב בפניה.
"מה את אוהבת לעשות?" שאלתי אותה אחרי זמן מה של שקט. לרגע ראיתי ניצוץ של חיוך על פניה.
"תשיר לי," היא אמרה לי מעלה חיוך מתחנן על שפתיה. נרתעתי אחורה במהירות.
"אין מצב!" אמרתי משלב את ידי בילדותיות.
"בבקשה," אמרה לי בקול מתחנן.
"את אפילו לא יודעת שאני יודע לשיר," אמרתי לה, ניסיתי לצאת מהמצב הזה. אין סיכוי שאני שר לה, אני לא שר לאפחד רק לעצמי.
"זה יעשה אותי מאוד מאושרת," היא חתיכת סחטנית אני חייב לציין.
"טוב בסדר, אבל אני בוחר את השיר!" היא חייכה ואני הרגשתי מאוים ביותר.
התחלתי לשיר לה את השיר That the way you are של ברונו מארס והיא הקשיבה לי בשקט מקשיבה.
אחרי שגמרתי לשיר לה, הבטתי סביב וראיתי אנשים יושבים מסביבי מחייכים ומוכים כפיים. אני לא ידעתי באותו רגע איפה לקבור את עצמי, רק רצתי להיות בלתי נראה.