הגלגל מתהפך (פרק 20)

הפלאפון על יד מיטתי מצלצל ללא הפסק. אני קם לאט ומכבה את הצלצול.
השעה שבע וחצי. אני מנסה להיזכר מדוע רציתי לקום כל כך מוקדם ביום שישי. אמה, תכננתי ללכת איתה אל הבית הישן שלי.
לבי מנתר בהתרגשות ואני ניגש להתארגן.
סוף סוף אוכל לראות אותם שוב, זה הרגיש לי כאילו שנה חלפה מאז ראיתי אותם בפעם האחרונה.
אני יורד במדרגות במהירות כשבחטף אני מתקשר לאמה.
"ניק? למה אתה מתקשר כל כך מוקדם?" קולה היה ישנוני.
"אנחנו נוסעים היום זוכרת?" אני מנסה להזכיר לה כשאני מכניס אוכל לתיק שלי.
אני שומע אותה מהקו מצחקקת, "טוב אני מתארגנת, תתקשר כשתגיע אלי," היא אומרת ואני שומע אותה קמה מהמיטה, גוררת רגלים.
"בסדר גמור, אוהב אותך." אני מנתק מהר אפילו לא מחכה לתשובה ממנה מרוב ההתרגשות שהציפה אותי.
בדרכי החוצה אני שומע את ג'ייק קורא לי, "אפילו בלי שלום?" הוא שואל בנימה הקלילה האופיינית לו.
"הו, בטח. שלום, ביי." אני יוצא מהדלת מהר, מחכה לרגע בו אראה אותם שוב.
אני נכנס למכונית שהמתינה לי בחוץ וחייגתי אל אמה.

"אני שמחה לראות אותך כל כך מאושר," אמרה לי, בדרכנו אל הבית הישן.
פניה שלוות ורגועות, מביטות בי במבט מחייך.
"ואני שמח שאת איתי, כאן." אני משלב את ידי בשלה.
"הגענו," הנהג אומר לפני שהיא מספיקה לומר משהו, על פניו חיוך.
אני ואמה יורדים מן המכונית כשאנחנו מודים לנהג ועומדים מול תחילת הרחוב שבו גרתי.
"וואו, חשבתי שיש מקומות כאלה רק בסרטים," היא אומרת לי בהשתוממות, סוקרת את הרחוב ההורס אליו אנחנו עומדים להיכנס.
בתגובה אני צוחק ואומר, "זה רק החלק היפה שבו." לפני שהיא מספיקה לומר משהו, אני תופס בידה ומוביל אותה פנימה.
הריח נשאר אותו ריח, ריח של זבל ודברים שרופים. הבתים נשארו אותם בתים, חלונות מנופצים, קירות שבורים ודלתות אשר אין בידם להיקרא דלתות. למרות זאת המקום שרר אווירת משפחה.
אנחנו כבר קרובים לחלק שכולם נמצאים, לבי פועם ללא הפסק בקצב מהיר וידי לוחצת על ידה של אמה המשתוממת.
"ניק?" זה היה קול מוכר. ליאו.
"ליאו!" אנחנו תופחים אחד לשני על השכם ואחר כך עומדים אחד מול השני, מחויכים.
"אחי, אתה לא מבין איך כולם מתגעגעים אליך," הוא התחיל לומר אך הפסיק שקלט את אמה לידי. "מי זאת?" הוא שואל בתמיה.
אני בא להכיר לו אותה, אבל אמה קוטעת אותי לפני. "נעים מאוד אני אמה." היא לוחצת את ידו בחביבות כהרגלה.
"אז מה, אתם חברים?" אני לא בטוח למי השאלה הופנתה אבל מה שבטוח, היא גרמה לשנינו להסמיק.
"אמ… אני חושב ככה." אני מביט אל עבר אמה שתאשר את דברי אבל היא החליטה לשמור על שתיקה.
ליאו גיחך וחיוך עקום הופיע על פניו. "מה שלא יהיה, בואו אחרי כולם ישמחו לראות אותכם," הוא אומר ואחר כך מוסיף, "יותר נכון את ניק, אבל הם ישמחו לראות אותך אחרי שיכירו אותך כמובן. לעזאזל סיבכתי את עצמי, פשוט בואו אחרי." הוא מתחיל ללכת ואני שולח מבט חטוף אל עבר אמה.
אני שמח להיות כאן שוב, אני חושב לעצמי ומתחיל ללכת אחר ליאו.