הגלגל מתהפך (פרק 18)

"אתה נראה, שונה," אמר ג'ייק, מבטו סוקר אותי.
"באמת? לא נכון! ונחש מה? אתה כל כך הולך למות," התחלתי להוציא עליו את העצבים שלא יצאו במשך היום.
"תרגע, זה לא שאני אומר להם מה לעשות, אתה יודע…" ניסה לגונן על עצמו מפני כעסי.
"אתה-" התחלתי לומר בכעס, אך השתתקתי מהר. נזכר באמת, אחרי הכל, זה לא אשמתו אלא זה רק אני. נותן לכעס ולתסכול לצאת על אנשים שבעצם לא עשו לי כלום.
"אני מצטער," אני אומר אחרי שתיקה ארוכה. הולך לחדר הממוקם במעלה המדרגות.
החדר הגדול, היה מסודר. כמובן, המנקה ניקתה אותו כך שלא יישאר סימן שמתבגר חיי בחדר הזה.
אני מביט במראה באמבט, השיער השחור והמבולגן נגזר לתספורת קצרה יותר כך שעיני התכולות נגלו. העגיל באוזני הימנית נעלם כלא היה שם. זה לא היה אני שעמד שם, מול המראה. זה היה אדם אחר, מישהו אחר שמשמש לדמותי כמסיכה.
נשענתי על דלת החדר, מתנשם בחוזקה, מנסה לעצור את הדמעות.
ואז ברגע הכי קשה, הגעגועים מציפים אותי. מתחיל להתגעגע לשכונה, לבית.
משהו חם ונוזלי מרטיב את ידי. "לעזאזל," אני מקלל בשקט.
"ניק?" הקול החמים והנוגע נשמע מבעד לדלת.
"כן," אני עונה. אך המילה יוצאת כיבבה חנוקה.
"אני יכולה להכנס?" היא שואלת ברוך.
אני פותח לה את הדלת, ואני סוגר אחרי שהיא נכנסת. רוצה שרק היא תיהיה שם כדי לתמוך בי.
היא מביטה בי בתחילה במבט משתהה ואחר חיבקה אותי.
"אתה בסדר?" שאלה, אך ידעה את התשובה.
הייתי שבור ומפורק לחלקים מבפנים.
"אתה יודע, זה מזכיר לי את הימים שהייתי בוכה וחותכת. רק אז, אף אחד לא היה שם," התחילה לספר לי. "ואז אתה הופעת. גרמת לי להרגיש רצויה ונאהבת. אז אתה האחרון שאני אתן לו להישבר." היא ליטפה את פני ברכות, קולה עדין ומנחם.
"תודה." המילה היחידה שהצלחתי להוציא מפי.
"אני יודעת שאולי זה לא זמן מתאים, ואתה לא חייב לענות. אבל מי היית לפני שבגעת לכאן?" שאלה את השאלה שרצתה לדעת את תשובתה כל כך.
"זה בסדר," אני מצליח לבסוף לומר. "בואי זה יקח זמן." אני מתיישב על המיטה.
"תודה," היא אומרת נבוכה.
"זה בסדר," אני אומר, מתחיל לספר לה על עברי. נותן להכל הזדמנות לצאת החוצה.