הג'ינג'ית – פרק ג'

אני מסיים את המקלחת ועוטף את פלג גופי התחתון במגבת ורודה שאמי הביאה לי כשרק עברתי לדירה החדשה, על פלג גופי העליון פזורות טיפות בודדות של מים שלא טרחתי לנגב והשארתי לרוח החמה של אמצע הקיץ לייבש עבורי. אני מתקדם לכיוון ארון הבגדים, על הדרך בוחר את רשימת ההשמעה של הביטלס, הרולינג סטונס ונספחים, ופותח עם girls of summer של אירוסמית' , כדי להיכנס לאווירה.
מהארון אני שולף גופיית סבא לבנה ומעליה לובש את חולצת הפלנל המכופתרת, המשובצת בגווני כחול ואפור ומשאיר אותה פתוחה.
מחפש את הבוקסר היחיד שאין בו עדיין פתחי אוורור שיצרתי, רואה אותו מבצבץ מסל הכביסה ומחליט, לראשונה בחיי, שזה כבר עובר את הגבול.
אני שולף מהמגירה את האדום שיש בו רק חור אחד, נכנס לג'ינס המשופשף עם הקרעים, גורב גרביים משומשים שאספתי, אחד מהסלון והשני מחדר השינה ומרגיש בר מזל אמיתי כשאני מבחין שהם אפילו תואמים.
אני מתמסר לסטונס ברקע, נעמד על המיטה ומדמיין שאני מנגן על הגיטרה של קית', מניף אותה גבוה באוויר ונכנס בפזמון
"All I hear is doom and gloom/ And all is darkness in my room/ Through the light, your face I see/ Baby take a chance/ Baby won't you dance with me"
מהמיטה אני מזנק לספה בסלון, תולה את הגיטרה של קית' בסיבוב מקצועי על גבי ומתחיל לזוז כמו ג'אגר.
"Put my feet up on the couch and lock all the doors/Hear a funky noise/ That's the thightening of the screws"
אני נותן לטראנס המשוגע שנכנסתי אליו לסחוף אותי למחוזות האנדרנלין, מוצא את עצמי מתופף על הארונות, השולחן והקירות, עוצם עיניי ונשאב להלמות התופים באוזניי, אני לוקח את המיקרופון מג'אגר וצווח את נשמתי, הביטחון והאנדרנלין שמציפים את גופי מתלפפים האחד בשני ולפני שהשיר מסתיים אני שורך את שרוכי נעליי ונס מהדירה, מפחד שההשפעה שמסממת את נפשי תתפוגג עד שאפגוש את 'משוך בגזר'.
בשמיים מתאספות להן חבורות של כוכבים ופעימות ליבי מנתרות במקצב לא אחיד.
השעה 20:50.
אני נכנס לאוסקר ומתיישב במקום האסטרטגי ביותר על הבר – החיבור שבין הפינות. פניי פונות לכיוון הדלת ואני מנצל את הזמן ומזמין גולדסטאר מהחבית. בין לגימה ללגימה מסיט את המבט בעצבנות לעבר עמדת המארחת ועיני תרות אחר הג'ינג'ית.
חולפים מספר רגעים ואני מזהה את כניסתה, היא שולחת חיוך רחב ואמיתי למארחת ונותנת לה להוביל אותה לכיווני.
לפני שהיא בכלל פונה אליי היא מסמנת לברמן ומזמינה שוט וויסקי. כשהוא נוחת על הבר היא מסמנת לי 'לחיים' ומורידה אותו בלגימה עוד לפני שאני מספיק להניד ראש בתגובה.
"אלירז, שלא תתבלבל," היא מתחילה ואני מרגיש איך כל סבלנותי כלפי הבחורה הזו פוקעת "אני כאן מסיבה אחת, השיר ששרת באותו יום כשנפגשנו, בצעירותי אמא שלי הייתה שרה לי אותו כתרופה לכל דבר: בטן וראש כואבים, חרם שעשו עליי בבית הספר, לב שנשבר לראשונה, לב שבור שנסדק בשנית, ההחלטה לפרוש מהמסגרת החונקת הזו שנקראת זוגיות וההבנה שאין שום תכלית במוסד הנישואים. ביום שנתקלנו האחד בשניה.."
אני בוהה בה. המום. היא פשוט לא סותמת.
"…בדיוק חזרתי מבית העלמין, השנה הרביעית שאני צריכה להסתפק באופטלגין ואקמול ולקוות שמתישהו הם יצליחו לרפא כמוה כאבים שבפנים. העובדה שבחרת לשיר מכל השירים את 'שיר לשירה' גרמה לי לחשוב שהיקום זימן אותך אליי מסיבה, שלא מדובר בסתם צירוף מקרים, וזו, אלירז, הסיבה היחידה שהגעתי היום, כדי לנסות להבין למה."
"אלירן." תיקנתי אותה וניסיתי לשמור על פאסון כשבפנים הרגשתי איך כל החומות שבניתי במהלך חיי קורסות לבנה אחר לבנה. הלב המנוון והרקוב שלי התכווץ והסתנוור מהכמות האין סופית של הכנות והאמת שנשפכו על השולחן לפני שהוויסקי הספיק לעלות לראש הכתמתם שלה.
סך הכל סחבק מעוניין לסגור רשימה כמו שצריך, להיפרד בצורה מכבדת מחיי הרווקות ואז באה הג'ינג'ית הזו לדייט ראשון (ראשון!!!) ולפני שהיא בכלל חושבת לשאול אותי שאלות שכל מהותן לגשש ולהבין מה מצבי בבנק, מפילה עליי סיפור חיים בראשי פרקים.
מבט עיניה נופל על נעליי והיא זורקת לאוויר, כאילו כל המילים שאמרה קודם לא היו אלא מונולוג "מה זו הצלקת הזו מעל הגרב שלך?".
מ ה י ש לבחורה הזו למען השם?! מה הבעיה בדייט ראשון עם שאלות שגרתיות 'איפה גדלת? מה העיסוק שלך?מה החלום שלך?' על כל אלה אני כבר יודע לענות פיקס ועוד לשלוח בסופן את מבט המיסתורין המהורהר שגורם להן לחשוב שיש עוד כל כך הרבה שכבות לקלף, אם הן רק יחפצו.
התעשתתי על עצמי והבנתי שהברירה היחידה שמוצבת בפניי היא להסיט את נושא השיחה לסיפור חייה והחלטתי שעם זה באמת אין לי שום רצון להתמודד אז סיפרתי לה בקצרה "כשהייתי בן 17 הלכנו שלושה חברים לטיול בצפון, טיפסנו על הר וכנראה שהייתה איזו מפולת כיוון שבן רגע התדרדר לכיווננו סלע עצום ונחת על כף רגלי שרוסקה כמו חבילת ביסקוויטים ממושמעת במתכון של כדורי שוקולד. והאמת? זה עוד חלק הקטן של הצלקת, החלק הגדול יותר נמצא על כף הרגל עצמה"
"וואלה. אפשר לראות?" היא שאלה בעיניים בורקות.
"אממ.. כן.. בטח.."
"נשמע שאתה לא ממש נלהב לחשוף אותה"
"אה, לא, ממש לא.. אני פשוט לא בטוח מתי החלפתי את הגרביים האלו בפעם האחרונה ומה יהיו ההשלכות של חליצת הנעליים" אמרתי בטבעיות, בלי להבין את המשמעות.
היא תלתה בי מבט בוהה שהזכיר לי כמה אני מאבד את זה כשאני יוצא, ולו לרגע קצרצר, מפוקוס, וגרמה לי להתפלל שלא באמת הוצאתי את המילים שאמרתי עכשיו מהפה.
אלה היו 15 השניות הארוכות בחיי, שבסופן היא פרצה בצחוק מתגלגל ובלתי נשלט. אט אט נעלמו המבוכה והסומק מפניי וצחוקה המשוגע דבק גם בי.
בתקופה שנדמה ששייכת לעולם, זמן וחיים אחרים, זו שהייתה הרבה לפני הפרק בחיי שנקרא 'צה"ל' ששרט וצילק את נפשי, בגיל 7 בערך, אני זוכר ששאלתי את אמי איך ולמה היא ואבא הפכו לזוג. היא סיפרה לי (ברצינות תהומית ובמילים שאז כלל לא הבנתי) שאהבה היא דבר שנועד לקרות וכשמגיעים לזמן ולמקום המתאימים לה, ישנו מעין שעון מעורר שאחראי לתזכר מלאך בשם קופידון. כשקופידון מתעורר לבסוף מאלפי ה'נודניקים' שכיוונו לו, הוא עוטה על גבו סל מבד מלא חיצים מעוטרים בלבבות ופרפרים, יורד בזריזות לנקודה ידועה מראש ויורה זוג חיצים מחוברים שמתפצלים היישר ללבבות של האוהבים. ברגע שהחץ חודר פנימה, הנוזל שבתוכו מתפשט בגופם : לבטן נשלחים הפרפרים, לעיניים הברק, לפנים קרני האור, לאצבעות הידיים נדבק מלח הבישול המוגזם המעיד על ההתאהבות, לרגליים פיק הברכיים ולבית החזה החמימות העוטפת והנעימה.
כשנרגענו מעט מהצחוק, נעמה ואני, והצלחתי לשוב ולהסדיר את נשימותיי, הרגשתי דקירה קטנטנה בלב וידעתי שקופידון קפץ לביקור. הבנתי שכל חיי קיוויותי ופיללתי שהוא יירה אליי.יירה עליי. ולראשונה בחיי עמדתי חשוף כביום היוולדי מול כלי נשק שאז עוד לא הבנתי עד כמה הוא מסוכן, ולא ניסיתי, אף לא לרגע קצרצר, לתפוס מחסה או להימלט. פשוט המתנתי בסבלנות שהנוזל יתפשט בגופי וידגדג את מהותי.