המקום האמיתי – המשך מס׳ 3

״…ההסתברות שאני הזוכה מיא׳ 5 היא רק 0.17 (הבנתם כבר שאני חנונית רצינית)״ – סוף הקטע הקודם;

– המשך –

ואז המנהלת הטילה את הפצצה הסופית.

***

בדקות שלאחר מכן עשיתי את דרכי למקום האחרון בו נצפתה ברת המזל.
ניסיתי למצוא רמז לקיומה, אך כל שראיתי היה הר אדם חוגג. האם היתה חבוקה בזרועותיו?

שירכתי רגלי לגרם המדריגות הצמוד ללובי אפופת מחשבות.

770. הייתי שם בפעם הראשונה לפני כמעט 8 שנים, אני אפילו לא זוכרת את התאריך המדויק, רק את העובדה שהיה זה בסוף חודש שבט. נחתנו בניו יורק בערב והמונית שלקחה אותנו דהרה בטירוף כדי שנספיק לתפילת מעריב. הגענו ממש בדקה ה90 ואבא והבנים מיהרו פנימה, לא לפני שהם מתאמים איתי איך למצוא אותם בסיום התפילה (אמא נשארה בארץ אז הייתי הבת היחידה בקבוצה וגם גדולה מספיק בשביל לא להכנס איתם פנימה…):
״אנחנו נעמוד קרוב לפרוכת, אז תשמרי על קשר עין עד שתראי אותנו יוצאים״
עוד לפני שהספקתי להגיב הם נבלעו בתוככי המבנה ואני נותרתי לבדי.

הדבר הראשון שהסב את תשומת ליבי ובעצם – ליבו של כל מי שמגיע למקום לראשונה ולא מעודכן בפרטים הקטנים – היא העובדה שבית הכנסת הוא לא ב׳770 של המשולשים׳ המוכר, בו גם נמצא החדר של הרבי (מכונה ׳גן עדן העליון׳…) אלא בבנין שלשמאלו וזה היה ממש חידוש בשבילי. אילולא הפנמתי שאני מפספסת ברגעים אלו ממש את התפילה (????) אז הייתי לבטח ממשיכה להתמוגג מהגילוי אבל למזלי התאפסתי מהר ומצאתי את עצמי בתוככי עזרת הנשים.
את פני קידם ריח מיוחד שהתקשיתי לעמוד על טיבו – בהשערה זהירה הנחתי שמדובר בריחם של ספסלי עץ זקנים המתובל בניחוח ספרי קודש או שאריות מהתוועדות חסידית שנערכה כאן בשעות האחרונות.
שלפתי סידור קטן שנח לו ברגע נדיר של שלווה על אחד המדפים. זה האחרון, כאילו בתרעומת על כך שהערתי אותו משנתו הקצרה, סירב להפתח. דפיו נדבקו זה לזה בעקשנות. הנחתי לו לנפשו ולקחתי סידור שנראה כאילו נפלט הרגע ממכבש הדפוס. כזה שאני יכולה לסמוך עליו שלא יעשה הפגנות כשזקוקים לו. דפדפתי במהירות לעמוד הרצוי, התחלתי את ה״והוא רחום״ ובנס הצלחתי לתפוס את הש״ץ רגע לפני שהוא פתח באמירת הקדיש.

כמדומני שהיתה זו הפעם הראשונה שהתפללתי ׳ערבית׳.
עוד לא הייתי בת מצווה אז אפילו את תפילת מנחה הייתי מתפללת לעיתים רחוקות, ולמען האמת, גם על שחרית לא הייתי מקפידה בחופשים ודומיהם מטעמי עצלנות… אז למה שאתפלל דווקא ערבית שלמיטב ידיעותי היא תפילה שהגברים קיבלו על עצמם (כלומר, בעבר היא לא היתה חובה גם להם)?
בקיצור, כנראה זו היתה הפעם הראשונה שהתפללתי ערבית (ובציבור!).
החסכים היו בהתאם. אני לא אשכח את עצמי מחכה ל׳חזרת הש״ץ׳ כמו תמימה ???? טוב מאיפה הייתי אמורה לדעת שלא עושים את זה בתפילת מעריב ?????
כך יצא שבסיום התפילה כבר היו לי עוד כמה גילויים שלא קשורים דווקא ל770…
השקפתי ממרומי עזרת הנשים על אבא והבנים המנשקים את הפרוכת. זה מן הסתם סימן שהם עומדים לצאת. רצתי החוצה למרות שחפצתי לחקור עוד קצת את המקום – רק חסר לי שאחי יאשים אותי ברחפנות כדרכו בקודש.