– הבריחה פרק 19 – 'תגיד לי אתה' ♥

נרדמתי ? מה השעה ?
קמתי לפניי זריחת השמש, ושכבתי על הספא עד שמונה, כשהבנתי שאף אחד לא קם בקרוב, החלטתי לסדר את המטבח, שטפתי רצפות, אבק בכמה מדפיפפתוחים העברתי סמרטוט שמתי כלים במדיח וזרקתי כמה דברים מגעילים מהמקרר ובירות ריקות, איזה בלאגן
לאחר מכן, הלכתי לקפל כביסה לקחתי את הסל המלא בכביסה נקייה שאף אחד לא חושב לקפל אפילו והנחתי אותו מלפניי, כעבור כמה זמן נוצרו מסביבי ערמות בגדים קטנות ושמעתי צחקוקים מהחדר של ויק וטיילור, שקט של דממה ואז רעשים שגרמו לי להרגיש לא ממש בנוח כשאני יושבת לבד בסלון, לקחתי ערימת בגדים ושמתי לייד הדלת לחדרם ואת השאר לקחתי לחדר של סטפן, לאיכולתי שלא לחייך כשראיתי שהוא ישן בדיוק איפה שנפל אתמול בלי תזוזה, הסתכלתי עליו ישן דקה בערך "תראי פיג'ן " הוא אמר ואז מלמל משהו לא ברור ואז חזר לנשום עמוקות וישן טוב הידיע שחלם עליי הציתה את הדם בעורקיי לרגע בדרך בלתי צפוייה סטפן נראה כאילו חזר לישון רגוע, ואני החלטתי להתקלח בתקווה שהרעש לא יעיר אף אחד
כשסגרתי את ברז המים הבנתי שהם לא מודאגים מהעובדה ששומעים אותם סירקתי את שיערי וגלגלתי עיניים לשמיעת הצעקות של ויקה שמעתי את פעמון הדלדת מצלצל ומהר זרקתי על עצמי את הסווצ'רט והתחתונים הנקיים ורצתי אל הדלת
" מה אתה עושה פה ? " שאלתי בלחש
" לא הספקנו להפרד אתמול " מארק אמר באי נוחות וגירד את ראשו
הסטתי את שיערי אחורה וחייכתי
" וגם לא יכולתי להתאפק " הוא הוסיף והושיט לי קופסה זהובה עם סרט
" מה זה ? " שאלתי והסתתי את פניי
" תפתחי " הוא אמר, ונדהמתי למראה עיניי
" זה מדהים ! "צווחתי בשקט וענדתי את צמיד היהלומים הזהירים שהיה בתוך הקופסה
" יומולדת שמח קייט " הוא אמר ורכן קדימה לנשק אותי
" משוגע " אמרתי כשהתנתקתי משפתיו
" אני צריך לעוף, אבל נדבר אח'כ טוב יפה ? " הוא אמר וחייך חיוך מקסים
" ביי יפה " אמרתי ונישקתי אותו שוב ולאחר מכן מיהר לרדת במדרגות
לא הסרתי את מבטי מפרק ידי כשהתישבתי על הכיסא נוח, חשבתי כמה יה ועדין הוא יראה עם כל דבר, וכמה מדהים מארק יכול להיות !
" אומיגאד קת'רין ! מה זה ?! " ויקה שאלה ותפסה את ידי בחוזקה כשבחנה את הצמיד
" מתנת יום הולדת ממארק " אמרתי בחיוך שבעה רצון
" שבועיים בלחץ אתם יוצאים ! " היא אמרה וקיפצצה במקום
" תראה מתנה ממארק " היא הראתה לטיילור שיצא מחדר השינה ממלמל משהו
סטפן הגיח מהמסדרון משפשף את העיין
" מה אתם עושים רעש " הוא התקדם וסגר את רוכסן הג'ינס שלו
" סליחה " אמרתי ושחררתי את ידי מאחיזתה של ויקה, רגע ה'כמעט' שלנו הבזיק לי בראש לרגע והתפללתי שהוא מחוק מאתמול. לא יכולתי להביט אל פניו הבוקר
הוא שתה את שארית מיץ התפוזים מהכוס שלי ואז הרים את פניו ושאל
" מי נתן לי לשתות כ'כ הרבה אתמול ? " מכווץ את גבותיו מנסה להזכר מה קרה
ויקה גחחה אליו בלעג " יצאת וקנית כמה בקבוקים " היא הצביע על הבקבוקים שסידרתי יפה על השיש במטבח " וסיימת שתיים מהם כמע בערך " היא אמרה ופלטה צחוק, הוא הביט בה ללא הבנה " אחריי שקת' יצאה עם מארק ? " היא ניסתה להזכיר לו ואני שמחתי שלא זכר כמעט כלום
" שיט " הוא פלט " ניהנית ? " הוא שאל ונזכרתי ששאל את זה כבר
" מה אתה רציני ? " הסתכלתי עליו וחייכתי כשהבנתי שהוא לא זוכר כלום
" מה? " הוא שאל בלי הבנה על הטון הכועס שלי
" אתה שלפת אותה מהמכונית של מארק ממש איבדת את זה כשראית אותם מתמזמזים כמו תיכוניסטים הם עירפלו את החלון והכל ! " ויקה אמרה מבודרת ומתרגשת
עינייו של סטפן שוב הטשטשו כשניסה להזכר מעבר לאלכהול
" את כמה את כועסת ? " הוא שאל קולו רעד, שמחתי וכעסתי, אפילו הייתי עצובה. בגלל, בגלל הכל !
" לא מעט " לא ידעתי מה להגיד בכלל, אבל כן כעסתי, הלכתי לחדר וטרקתי את הדלת בפניו, הוא תפס אותה כשהרים את המרפק ואז פתח אותה
" פיג' " הוא אמר ונכנס אחריי לחדר ובאותו רגע הבנתי שאני לא עצובה בגלל מה שעשה, אלה בגלל שהוא לא זוכר מה קרה בינינו אתמול
" אז, אתה לא זוכר כלום ממה שאמרתי לך אתמול בערב ? " שאלתי בסקרנות ובטון כועס
" לא, למה ? דיברתי אלייך מגעיל ? " הוא שאל קצת ממפוחד, לא יודע מה יקרה
"לא, לא דיברת אליי לא יפה ! אתה..אנחנו…" חיפשתי דרך להוציא מילה בלי להפליל אף אחד מאיתנו, שמתי את ידי על עיניי מנסה להבין מה לעשות ולפתע לפת את מרפקי
" מאיפה זה בה ? " הוא שאל ודיבר על הצמיד
" זה שלי " אמרתי שמחה שהעביר נושא
" לא ראיתי את זה אצלך, וזה נראה חדש " הוא אמר ג'יימס בונד ממש.
" זה חדש " אמרתי ונשפתי נשיפה ארוכה
" מאיפה יש לך אותו " הוא שאל
" מארק " אמרתי " לפניי רבע שעה בערך " הוספתי
" מה הוא עשה כאן ? האייוט הזה העביר כאן את הלילה ? " שאל וקולו גבר בכל שאלה
" לא הוא בה הבוקר רק ונתן לי את זה כמתנת יום הולדת מוקדמת" עניתי מתחמקת בטון רגוע יחסית לשלו
" יום ההולדת שלך עדיין לא הגיע " הוא אמר ומלמל את הפשפט האחרון שאמרתי
" היה לו קשה לחכות " אמרתי והזדקפתי בגאווה עיקשית
" לא פלא שהייתי צריך לגרור ת'תחת שלך מהמכונית שלו אתמול נשמע כשאילו שאת…" הוא אמר וקטעתי אותו כשמבלו התחיל להסתרבל כשנזכר
" מה ? נשמע כאילו אני מה ? " ניסיתי להוציא אותו מריכוז, הוא נשם נשימה עמוקה ונשף
" כלום אני פשוט עצבני ובאתי להגיד משהו שלא " הוא אמר וקטעתי אותו
" זה לא עצר אותך בעבר " אמרתי והרמתי גבה
" אני יודע, עובדים על זה " הוא אמר הרים גבה וחייך
" אני אתן לך להתלבש " הוא אמר והלך אל הדלת, הלכתי אל הארון וכשפתחתי את הארון שמעתי שנעצר ולא יצא
" הייתי שמחה אם הייתה פותח אותה ומחכה מאחורייה " אמרתי בחיוך כשהסתובבתי אליו
שמתי לב שקפא במקומו ושפשף את מותנו בידו, הוא נזכר בנפילה שלו מהמדרגות
" כה… חשבתי שזה ישאיר סימן " הייתי מלאת תקווה שלא יזכור מעבר לזה
" נפלתי במדרגות אתמול בלילה, ואת עזרת לי להגיע למיטה " הוא אומר ומפשפש בזכרונו השתויי מאתמול, משפשף את ראשו ומצמצם את גבותיו למראה התמונות שעולות לו בראש
" אנחנו " הוא אמר וצעד צעד לעברי ולאחר מכן לקח מבט מהיר אל הארון והמיטה
" לא, אנחנו לא… לא קרה כלום " ניסיתי להוריד אותו מרעיון החיפוש אבל הוא לא הפסיק
הוא התכווץ לאחר שהזכרון מן הסתם הבזיק בראשו " את מערפלת את החלונות ברכב, אני גורר אותך לבחוץ…. " הוא התחיל להסביר ואז פנה שוב אל הדלת, מרפקי אצבעותיו היו לבנים ועורו מתוח כשהחזיק בידית
" את מטריפה אותי פיג' " הוא אמר ושמעתי את החיוך מבעד לקולו
" אני לא חושב בהגיון כשאני איתך " הוא אמר ורטן אל מעבר כתפו
" אהה " אמרתי " אז זאת אשמתי ?!" הוספתי בעצבנות כשניזכרתי שכל מה שעשיתי ליל אמש היה ניסיון שלי להרגיע אותו ! אשמתי ?! הוא הסתובב ובחן אותי מראשי לכפות רגליי וחזרה, באותו מבט של אתמול
" לא, זאת לא אשמתך " הוא אמר והניד בראשו חזרה לידית " אבל אני לא זוכרת שאמת לא" הוא הוסיף ופתח את הדלת, שמתי את החולצה שלי בעצבנות ואז שמתי ג'ינס גדול שהיה הריאשון שראיתי. אני מטריפה אותו ?! אין לו שמץ של מושג איך הוא גורם לי להרגיש.
הוא נכנס לחדר בסערה, וידעתי שהוא נזכר בהכל
" את לא אמרת לא " הוא אמר בטוח בעצמו וסגר את הדלת ואז חייך כשהרים את מבטו מהפרקט החום אליי
עשיתי צעד קטן לכיוונו וכבר הייתי מוכנה להתווכח על הפרט הקטן הזה
" מה אתה רוצה שאני יגיד סטפ ? " שאלתי באי הבנה, גבותיי התכווצו ומבטי השתנה
" כן ? – אני יגיד כן " אמרתי עשיתי עוד צעד " לא ? – אני יגיד לא " הואספתי
הוא הסתכל על הצמיד ואז שוב אליי בעיניים מאשימות " קיווית שאני לא אזכור ? " הוא אמר מאוכזב, ממני.
" לא… " עניתי ומחיתי בראשי " הייתי מרוגזת בגלל ששכחת " אמרתי את האמת, בלי לחשוב בכלל. עינייו הכחולות נענצו בעיניי " למה ? " הוא שאל. באמת לא מבין
" כי אם אני… אתה.. אתה. אנחנווו…. אין לי מושג! לא יודעת למה. פשוט כעסתי. !" אמרתי
הוא חצה את החדר במהרה ונעצר במרחק סנטימטרים ספורים ממני ידו נגעה בלחיי ואז נשף ארוכות כשסרק את פניי " מה אנחנו עושים פיג' ? " הוא שאל ברוגע
סרקתי את חזהו החשוף, ואז את הריבועים הבולטים שלו, חגורתו ואז שוב חזהו שעולה ויורד בהתאם לנשימתו הרגוע ולבסוף עייניי נענצו באישוניו הכחולים והחמימים " תגיד לי אתה " אמרתי לו והנדתי בראשי