הבריחה- פרק שלישי

שוב אני עושה את זה ניגשת אל המכתב ולא פותחת אותו,מפחדת מהכתוב בו.
״איך יכולת רן? לעזוב אותי פה לבד״ שאלתי צועקת לחלל החדר והתיישבתי על הריצפה ממשיכה בסבב הדמעות.
בוהה במכתב ששרוי על הרצפה ומחליטה לקרוע אותו לחתיכות, בעוד זיכרון קביעת מותו מהדהד בראשי לנוכח המעשה.
ההתערבות המטופשת עדיין התקיימה בין שנינו ובאותו זמן החלטנו לצאת למועדון עם ג'סי שהיה חלק מהקבוצה שלנו. אני עוד זוכרת שכינינו את עצמנו "שלושת המוסקטרים" ולא יכולה שלא לגחך לשם כך. הדרך למועדון היתה מהירה למדי וכשנכנסנו אורו היבהב בצבעוניות גדולה שהתמזגה עם הרעש הרב וסינוורה אותי לרגע קט. רן וג׳סי תפסו להם מקום על הבר ואני רקדתי,מנסה לעמוד בקצב המוזיקה. מרחוק ראיתי את פיותיהם זזים, כך שיכולתי להבחין שהם מדברים על משהו שאותו כבר לא הצלחתי לשמוע. שעה עברה והבנים היו עסוקים בשלהם, ממשיכים לכנס סביבם ערימות של כוסות שוטים ולהשתכר. פתאום צרחה נשמעה במועדון,החשמל קפץ ואיתו פסקה גם המוזיקה. לפתע נשמעו צלילי אלימות קשים,היה נדמה לאוזן כאילו זוג אנשים מכים זה את זה וכשחזר האור,היה אפשר לראות את רן שוכב על הריצפה פצוע ומדמם כשג'סי עומד מולו עם שיער פרוע וסכין מגואלת בדם. באותו רגע הייתי צריכה למצמץ ולצבוט את עצמי כדי לוודא שאני לא נמצאת בחלום בלהות ושג'סי לא דקר את רן, אך זה היה חסר טעם. תוך רבע שעה הגיע האמבולנס שהזמינו אנשי המועדון המבוהלים והדקות הבאות היו הנוראיות והקריטיות ביותר בחיי,מראה הדם הזולג והמטפטף היה קשה לצפייה,במיוחד כשאת יודעת שאהובך נמצא במצב אנוש והוא בעצם הנפגע הפצוע במקרה. 'מי היה מאמין שדווקא החבר הכי טוב שלו יהיה זה שאחראי למותו' חשבתי לעצמי באירוניה כוססת ציפורניים ומסתובבת במעגלים בחדר ההמתנה של בית החולים ללא מנוס או הפסקה. סופרת בליבי את הדקות שיעברו עד שאחד הרופאים ייצא ויעריך את מצבו של רן.