הבריחה פרק שלישי. הסתפרתי ואני דומה לסלינה גומז.

הפעם התעוררתי מאוחר יותר, היום בבוקר כשפקחתי את עיני אלכס לא הייתה בחדר וקרני השמש שהעירו את החדר היו חזקות וחמימות יותר מאתמול.
קמתי ברוגע ובנחת, התמתחתי, חייכתי חיוך רחב אל כל העולם והתחלתי להתארגן בלי אף אחד שיזרז אותי, בזמן ההתארגנות מחשבות על אבא שלי התגנבו לראשי, נזכרתי באחי המסכן ששוכב עכשיו בבית החולים ובאבא שלי שאין לו כסף לשלם על השהייה שלו שם.
כן, זה לא בסדר שהשארתי אותם ככה אבל אני לא מוכנה למכור את גופי בשביל כסף, לא משנה שזה בשביל אח שלי, זה לא בסדר.
סיימתי להתלבש, לבשתי ביקיני ומעליו ג'ינס קצר וגופייה וירדתי למטבח, שם עמדה רק לוריס ושטפה כלים.
"היי, איפה כולם?" שאלתי אותה והיא חייכה והגישה לי קערת סלט.
"הם יצאו לבריכה, הם ביקשו ממני שכשתתעוררי אני אלווה אותך לשם. תגמרי לאכול ונלך." היא אמרה לי ואני התחלתי לבלוע את כל מה שיש בצלחת.
"תגידי, יש כאן בית ספר בכלל? למה אף אחד לא הולך ללימודים?" שאלתי אותה בין ביס לביס.
"ברור שיש, רק שהבית ספר של אלכס וכל השאר בתיקונים, יש לכם אולי שבוע עכשיו לנוח, כבר חודש כמעט הם בונים שם. בכל אופן, טוב שהזכרת לי את זה, אנחנו צריכים לרשום אותך ללימודים." אמרה לוריס.
"אני לא מפריעה לכם? כלומר אתם בכלל לא מכירים אותי, לא מפריע לכם לארח אותי?" שאלתי אותה.
"אנחנו אנשים חמים כאן, אנחנו מקבלים את כולם. לרובנו יש כאן משפחות גדולות, אנחנו אוהבים ופתוחים תמיד, אני אף פעם לא מתנגדת לאורחים אצלי בבית. אבל הדבר היחיד שמפריע לי זה העובדה שאני לא יודעת עליך שום דבר, וזה טיפה מלחיץ אותי." היא אמרה.
"אני בארצות הברית, העניין הוא שאמא שלי מתה ואח שלי מאושפז בבית חולים, אין לאבא שלי כסף כדי לשלם על השהות שלו שם והוא רצה שאני יהפוך לזונה כדי לשלם על אח שלי, אני לא רציתי וברחתי מהבית. אלכס עזרה לי לברוח לכאן." אמרתי ולוריס הנהנה.
"במקרה כזה את יכולה להישאר אצלנו תמיד, סיימת לאכול?" היא שאלה.
"כן." אמרתי והגשתי לה את הצלחת.
"אז תשימי נעליים, עוד דקה ונצא." אמרה לוריס ושטפה את הצלחת שלי כשהיא מזמזמת לעצמה בשמחה.
כעבור חמש דקות כבר היינו בבריכה, לוריס איתרה את את אלכס ושאר החברים ועזבה ואני ניגשתי אליהם.
"נו מה? הנסיכה ישנה טוב היום?" שאלה דון וכולם צחקו.
"כן, למה לא הערתם אותי?" שאלתי ואלכס אמרה: "אמרת שתחטפי התקף לב אם נעיר אותך ככה שוב, לא הייתה לנו דרך אחרת להעיר אותך אז נתנו לך לישון."
"אולי חבל שלא הערנו אותה ככה, התקף לב לא יזיק לה." אמרה דון ברשעות וכולם צחקו שוב.
"דון, ממש לא נחמד." אמר מייק שחיבק אותה בינתיים.
"כן, היא יכולה להעלב, היא לא רגילה להומור הציני והמרושע שלך." אמרה ג'ני בשמחה.
"לא אכפת לי, מייק, בוא איתי שנייה לשירותים." אמרה דון ושניהם הלכו.
"מה יש לה?" שאלתי ואלכס נאנחה בהגזמה ואמרה: "גותית, לכי תביני." וכולם צחקו.
את שאר הזמן העברנו בצחקוקים ודיבורים, דילן המשיך לחזר אחרי ואני נענעתי לחיזורים שלו בשמחה.
בשעה שלוש אלכס ובוב חזרו עם מגשים עמוסים באוכל ועוד ילדה שחומה מאוד עם שיער בלונדיני ועיניים חומות שלבשה ביקיני ורוד זוהר ונצמדה לבוב בצורה מחליאה.
"היי, אליסון, זו אמילי. היא החברה של בוב. ועכשיו תאכלו, יש לנו מסיבה בערב." אמרה אלכס וכולם התחילו לזלול, בשעה חמש חזרנו הביתה כדי להתלבש למסיבה.
"אלכס, אין לי שום דבר יפה ללבוש!" אמרתי לאלכס כשהיא סיימה לנעול נעליים, האמת שדי קינאתי בה, היא נראתה כל כך טוב! היא לבשה שמלה לבנה פשוטה ונעלי בובה פשוטות לגמרי ונראתה כמו אלילה.
אלכס הושיטה לי שמלה ורודה בהירה ואמרה לי: "תתלבשי, ומהר."
התלבשתי במהירות האפשרית וירדתי לסלון, שם כבר חיכו לנו כולם, ואני הרגשתי עלובה ביותר.
הבנים היו לבושים במכנסיים עד הברך וגופיות לבנות, כשמייק בכלל לא לבש חולצה, הבנות נראו אפילו יותר טוב: דון לבשה שמלה שחורה עם שחור למטה ונעלי אולסטאר שחורות, אמילי לבשה שמלה ורודה זוהרת ונעלי אצבע ורודות זוהרות (מה הקטע שלה עם הורוד?) וג'ני לבשה שמלה כתומה ונעלי אצבע כחולות שהדגישו את השיער והפנים שלה.
יצאנו למועדון, התלהבתי מאוד מכמות האנשים שהייתה שם, המקום היה מלא עד אפס מקום.
התיישבתי עם כולם על הבר והתחלתי לשתות, אני חייבת להודות: מעולם לא שתיתי.
במקום הזה הרגשתי כאילו אין הגבלות, אין גילאים שבהם אסור ובהם מותר: זיהיתי ילדה בת אחד עשרה שותה כוס ענקית של וודקה כשלושה בחורים מבוגרים מעודדים אותה להמשיך, כשהם ניסו להתקרב אליה היא בעטה בהם והלכה משם מתנדנדת, זיהיתי ילדים בני חמש עשרה מעשנים סיגריות ומגלגלים סמים, הרגשתי כאילו אני עושה מעשה אסור.
ובעצם עשיתי, גם לי היה עדיין אסור לשתות.
שתיתי, רקדתי ושתיתי עוד. אני לא יודעת מה קרה בהמשך הערב לאחר שהשתכרתי, מה שאני כן יודעת זה שהתעוררתי חצי עירומה, שוכבת ליד הקיר בשירותים כשדילן מחבק אותי.
טוב, אפילו לי עם הכאב ראש של בוקר לא היה קשה להבין מה קרה כאן.
התלבשתי ויצאתי, חזרתי הביתה וקרסתי על המיטה. לפני שנרדמתי הבנתי אמת עצובה: הרגשתי כאן יותר בבית מאשר עם אבא ואח שלי.