הבריחה אל שום מקום – פרק 5

קשה להאמין ששבוע שלם כבר חלף מאז שדרכו רגליהם באדמת האי הזה, הם כבר ממש הרגישו בו כבני בית.
מאז הטיול הקודם כבר קרו דברים רבים, אייל וחבורתו נרגעו ככל הנראה ולא ניסו ליזום התנגדויות חדשות, מקום המגורים שלהם עבר מהחוף אל קרחת היער הגדולה הנמצאת בסמוך לאגם והמדורה הועברה אל ראש ההר, מקום שממנו תראה בצורה טובה יותר.

תוכניתו של דניאל כבר קרמה עור וגידים וכעת הבנות היו עמלות בתפירת בגדים מהעלים הענקיים של עצי הבננות, בגדים שישמשו אותם כאשר בגדיהם הרגילים כבר לא יהיו ראויים עוד לשימוש.
הבגדים שינחיתו עליהם אות קלון.
כי הם כבר התייאשו מהצלתם.
דניאל התנער מהרהוריו, "חברים, אני רואה שהמדורה בראש ההר כבר כבתה, מי רוצה לבוא איתי להדליק אותה מחדש?"
כל אחד היה עסוק במלאכתו, רק יורי ודקי – שהפכה בינתיים לידידתו בלב ובנפש של דניאל הואילו לבוא עימו.
יורי הוציא מתיקו את חבילת הגפרורים הגדולים, "בקרוב מאוד נאלץ לחזור לימי קדם ולנסות להדליק אש מאבנים, הגפרורים הולכים ואוזלים," הוא אמר.
"בהתחשב בעובדה שבקרוב אנחנו הולכים ללבוש בגדים מעלים, הדלקת אש בעזרת אבנים אינה נראית מופקעת כל כך," ציין מישהו וחזר ללקט אבנים מהחוף.
"לשם מה אתה אוסף אבנים?" לא יכל דניאל לכבוש את תמיהתו.
"לא יודע, אולי נזדקק להן בהמשך," משך הנער הממושקף בכתפיו, רק אחר כך התברר לדניאל ששמו הוא ניר, וחזר אל מלאכתו.

ההליכה במעלה ההר היטיבה עם השלושה ושיפרה את הרגשתם, דקי נשמה עמוק את האוויר הצח, "האוויר כאן כל כך צלול ונעים," היא אמרה.
"דווקא קריר מעט," אמר יורי ותחב את ידיו בכיסי הסוודר שלבש.
"אכן, שימו לב לשמים, הם הפכו את צבעם מתכול לאפור!" אמר גם דניאל.
"מה נעשה אם ירד כאן גשם?" שאלה דקי במעט דאגה.
"קצת גשם זה לא נורא," השיב דניאל לעומתה.

אל ראש ההר הם הגיעו כעבור מספר דקות, ערימת קרשים גדולה היתה מונחת שם, חלק מהעצים היו חרוכים מעט, "דניאל ודקי, תסוככו עלי בבקשה," אמר יורי, "הרוח כאן כבר מעט חזקה ועלולה לכבות את הגפרור."
שלושה גפרורים הלכו להם לאבדון עת אשר ניסה יורי להדליק את האש, דניאל ודקי נצמדו אליו יותר והגפרור הרביעי סוף כל סוף הצית את האש בפיסות העץ.
לאחר שווידאו כי האש אכן נאחזת כמו שצריך החלו השלושה לצעוד בחזרה אל קרחת היער, מקום מושבם.
אך הרוח לא חלשה אלא רק להפך.
תוך רגעים ספורים הפכו השמים לשחורים, ברקים ורעמים החרידו את הארץ וגשם עז ניתך ארצה בזעף, מבול שלם של מים, שיטפון אין סופי.
"רוצו קדימה!" צעק דניאל מנסה לגבור בקולו על יללות הרוח, "מהרו! אני כבר רואה את המחנה במרחק דקות ספורות."

ובמחנה הנערים עצמו, מהומה אדירה, כולם רצים בהיסטריה לחפש אחר מקום מסתור, צעקות וצרחות בכל פינה.
חרדת אלוהים.
הסופה הלכה והתחזקה מרגע לרגע, העצים הגדולים נדו נעו כשיכורים, רעמים מטילי אימה נשמעו בכל רגע נתון והארץ חגה כמטורפת.
רק בנס הצליחו למצוא החבורה הגדולה מקום מסתור מתחת למספר עצים שנפלו, הם ישבו שם רועדים מפחד ובטוחים שקיצם קרב.
הסוף הגיע.
הסוף הנורא מכל.

דקי, מצטופפת במקום המחסה לחצה בחוזקה את ידו של דניאל, מנסה לשאוב ממנו חום ועוצמה, "אל תפחדי דקי," הוא אמר, הכל יהיה בסדר, תכף הסופה הנוראית הזאת תסתיים, אבל עכשיו צריך לבדוק קודם שאף אחד לא חסר." הוא הגביר את קולו וצעק לעומת הרוח "כולם כאן? תספרו ותראו אם כולם נמצאים כאן!"
התוצאות בוששו להגיע.
"נו מה קורה?" צעק שוב דניאל, "מישהו חסר?!"
ואז הוא שמע את הבשורה הגרועה מכל.
יורי איננו.