הבריחה אל הלא נודע

פרק ראשון.

אני: ״אינני רוצה לעזוב, מה לא ברור?״
אמא: ״אני יודעת שאינך רוצה לעזוב, אך אין לנו ברירה. הינך יודעת היטב את מהות הסיבה״.
אני: ״ואין אף פתרון אחר? את בטוחה שזהו הפתרון היחידי לבעיה שאליה נקלענו? אני בטוחה כי יש עוד אלפי דרכים שאת ואבא לא חשבתם עליהם״.
אמא: ״אנו חשבנו על הכל, אך לצערי אין הרבה מה לעשות בנידון מלבד בריחה מן הארץ, והינך יודעת את הסיבה לכך. כעת עזרי לי לסגור את המזוודה ותלכי לארגן את חפצייך״.
אני: ״מה אעשה במקום הזה? אין לי מה לעשות שם. מלבד זאת, מנין לך שאבא כבר הספיק להסתדר?״
אמא: ״למען האמת, אינני בטוחה שאביך הסתדר, אך מה שלא יהיה עלינו להחיש פעמינו ולברוח מכאן לבל יהיה מאוחר מידי״.
אני: ״כיצד נחייה שם? באיזה מוסד אלמד? היכן נגור? אני מבולבלת״.
אמא: ״יעלי, אל תדאגי. אני בטוחה שיהיה בסדר, גם אם בהתחלה יהיו המון קשיים נסתגל לחיים החדשים בלית ברירה. אך תמיד זכרי שלמדינה הזאת אסור לנו לחזור, לא משנה מה שכחי מעברך ותחיי את ההווה והעתיד״.

מילותיה האחרונות של אימי הדהדו בראשי ללא הרף.
לא יכולתי לשכוח את שיחתי האחרונה עימה ולא יכולתי לתאר לעצמי שיהיה לנו טוב במקום זר.
בלילה לא יכולתי להירדם מהמחשבה מה עלול לקרות בעתיד ולאן נזרק.
הכל אירע בפתאומיות, מבלי שנשב ונדבר כמו משפחה נורמלית.
השינוי הזה היה גדול מידי עבורי והיווה בעיני כפצצה מתקתקת.
העול שרבץ על כתפיי הכביד עליי עד מאוד ולא ידעתי עם מי הינני יכולה לדבר ולשפוך את ליבי.
הורי השביעני לא לספר לחבריי ובכלל לאף אחד אנו עוזבים לתמיד, וכמו כן לא ניתנה לי ההזדמנות לספר להם על עזיבתי ולשתף אותם בצערי.
כאשר נזכרתי בפרצופים המוכרים, דמעות נקוו בעיני ומחנק איום נתקע בגרוני. רציתי להתאבל ופשוט להרטיב את הכר בדמעות, אך עיני לא שמעו להוראות מוחי ו״הברזיות״ הארורות לא נפתחו.
התהפכתי מצד לצד, אך ללא הועיל. הוספתי לחשוב על העתיד ההולך וקרב.
המחשבות הדהדו במוחי ולא יכולתי להפסיק לחשוב על חבריי, לימודיי, מורותיי ועוד…
ידעתי שבמהרה הם יחפשו אותי וירצו לדעת לאן נעלמו עקבותיי, אך לא יהיו להם תשובות.
הצטערתי עד עמקי נשמתי שלא שיתפתי אותם במועקה הרובצת עליי, ואף עוד יותר הצטערתי שלא אהיה עימם כאשר הם יצטרכו אותי. הם לא ימחלו לי על נטישתי עד עולם.
כבר אני מתארת לעצמי את התמונה המזוויעה שבעוד מספר שנים נפגש ואני אשמח לפגוש את חבריי ואף אקרא בשמותיהם שוב כמו בימים הטובים שבהם בילינו את רוב זמנינו יחדיו, אך הם יאשימו אותי שנטשתי אותם ואפילו לא טרחתי להודיע להם לאן. הם האשימו אותי שלא הייתי חברה אמיתית ולא עמדתי לרשותם כאשר הם עברו חוויות לא נעימות בארץ בעודני נהנית אי שם.
הם יאשמני בהיותי אנוכית ושלא התחשבתי בהם, אך אני אצעק ויטען שזה לא נכון, שהורי השביעו אותי לא לספר לאף אחד והייתי מוכרחה לשמוע בקולם, אך הם בשלהם.
הם יטענו שלמען חברות אמיתית, מוכרחים להקריב את הקורבן היקר מכל ולעיתים אף צריך להפר שבועות בין אם לטוב או בין אם לרע.
דמעות זלגו מעיני בעודני מדמיינת ומוסיפה לאומללותי עוד חומר למחשבה.
בכיתי עד נבכי נשמתי והתייסרתי עד מאוד במחשבות הולכות וגוברות על כל חיי שהעברתי בארצי האהובה. בכיתי עד השעות הקטנות של הלילה עד כי עייפתי ונרדמתי.