הבית שלי (פרק 7)

אני מחייכת חיוך מזוייף ואומרת: ״מז… מזל טוב!״
דיינה מחבקת אותו ושואלת: ״את יודעת מה זה אהבה ממבט ראשון?״
״כן״ אני אומרת ואורן מסתכל עליי בפרצוף מוזר. הוא בטח מופתע שלא סיפרתי לו על משהו כזה. לא דיברנו על אהבה. בחיים.
״כשראיתי את אורן זה כאילו הוא הלך בהילוך איתי והעולם עצר, רק שנינו היינו שם. זה היה מדהים! הוא בא אליי ושאל: ׳הלכת לאיבוד?׳ ואז התחלתי לקפוץ מבפנים. זה היה רומנטי״ סיפרה דיינה.
״אני מאחרת״ אני אומרת ומתחילה לרוץ כשאני שומעת את אורן צועק: ״אבל השיעור שלנו מתחיל עוד 10 דקות!״
כשאורן ודיינה נכנסים לכיתה אני כבר יושבת במקומי ליד לילי, זה שיעור מתמטיקה הראשון.
״אני הולך להחליף את המקומות״. זה המשפט הראשון שאומר המורה ומחליף את המקומות.
נו באמת!!
ניק.
רואים שהעולם שונא אותי?
את כל השיעור העברנו בשקט, וכשפתרנו שאלות הוא הסתובב ולחש דברים לברנדון שישב מאחורה.
לא שמעתי מה הוא לחש, אבל זה בטוח לא טוב.
כשיצאנו מהשיעור ניק רץ אל ברנדון ובזמן שאכלנו כל אחד בא והתיישב מצד אחר שלי.
״את יודעת?״ שאל ניק.
״יש בך משהו מאוד חשוד״ אומר ברנדון וניק ממשיך: ״מאז שהגעת את לא התחברת אלינו״.
״הלכת אל לילי וליאו, החננים״. אומר ברנדון.
״והיית בטוחה בעצמך״ אומר ניק.
״לא משנה מה קרה״ ממשיך אותו ברנדון.
״אז?״ אני שואלת.
״אנחנו מאוד נחושים לשנות את דעתך״ אומר ניק ואני מסתכלת על ברנדון, ששותק.
״חשבתי שאתם משלימים אחד את השני״ אני אומרת.
ניק ממשיך לבד ואומר: ״חשוב שתהיי בחדרך היום בשמונה״ והם קמים ובורחים מחדר האוכל.
אין לי מושג מה הם מתכננים, אבל אני לא הולכת להיות היום בשמונה בחדרי.
אני שונאת אותם, את שניהם.
אורן מתיישב לידי ושואל: ״מה הם רצו?״
אני פותחת את פי כדי לספר לו, ואז דיינה מגיעה ומתיישבת לידו.
״כלום״ אני אומרת וקמה, אורן מסתכל עליי במבט שואל אבל דיינה מזיזה את פרצופו כדי שיסתכל עליה ומנשקת אותו. היא ידידותית, אבל אני לא סובלת אותה.
חולפים כמה שיעורים והכל נגמר בשעה חמש, אני חוזרת לחדר.
בשעה שבע חמישים אני קמה כדי ללכת לחדר של לילי, אבל אני מנסה לפתוח את הדלת והיא לא נפתחת.
אני מחכה ובשבע חמישים ותשע קלואי נכנסת עם המפתח ונועלת. היא מראה לי את מחזיק המפתחות שלי, שיש עליו רק את המפתח של החדר הזה והמפתח של חדרי הקודם באורנים. ״אם חשבת ללכת״ היא אומרת והדלת נפתחת שוב וברנדון וניק נכנסים.
״אל תפחדי, אנחנו רק רוצים להסדיר כמה דברים״ הם אומרים וסוגרים את החלון.
אני מתיישבת על מיטתי ואומרת: ״שאני יפחד מכם? אני אמות לפני שזה יקרה״.
הם סוגרים גם את האור.
״יופי״.