הבית שלי (פרק 4)

פשוט נורא.
אני הולכת אחריה, וכשהיא נעלמת מעיני אני מגלה שהלכתי לאיבוד.
אני מטיילת במסדרונות ורואה לוח מודעות, אני ניגשת אליו.
"תחרות כשרונות צעירים" אני רואה את הכותרת של המודעה הגדולה מכולם.
כשרונות?! אני?!
אין שום דבר שאני יודעת לעשות. כלום!
מאחורי המודעה הזו יש מפה של בית הספר, אני מביטה על נקודת "אתה נמצא כאן", רחוק ממעונותיי.
אני תולשת את המפה הזו והולכת לפי הכיוון, ורואה שנדבק לגבה המודעה על התחרות.
אני דוחפת אותה לכיסי וממשיכה ללכת בעקבות המפה.
כשאני מגיעה למעונות אני נכנסת לחדר ורואה את קלואי מתנשקת עם ניק.
הם מפסיקים כשאני נכנסת וניק ממהר ללכת.
"חשבתי שאת בקטע של ברנדון" אני אומרת בגיכוך.
"אני כן, אבל ניק בקטע שלי, הייתי חייבת להראות לו למה הוא צריך להשתפר" אומרת קלואי.
אני מתיישבת על המיטה ומוציאה בגדים כדי להתקלח.
"אני מתקלחת ראשונה" אומרת כשאני קמה ודוחפת אותי ונכנסת.
היא שכחה לקחת בגדים! חה חה!
היא יוצאת והיא נראת כל כך מהסרטים!
עטופה בחלוק קטיפתי ורוד ומגבת תואמת לראשה, גופה ופניה מרוחים בקרם וריח של ורדים ממלא את כל החדר.
היא לוקחת כותונת קצרה ורודה ואביזרים תחתוניים, ונכנסת בחזרה לחדר המקלחת.
כשהיא יוצאת שערה נראה כמו גוש קשרים גדול, לקחתי לה את המברשת.
"איפה המברשת שלי?" שואלת.
"אצלי. חשבתי שהשיער שלך חלק, למה יש לך הרבה קשרים?" אני שואלת.
"ככה. החלקה יפנית אם את רוצה לדעת. תביאי לי אותה!" אומרת כשידיה על מותניה והיא דופקת עם רגלה הימנית על הרצפה.
אני זורקת עליה את המברשת וזה פוגע בפרצופה.
היא מכסה את עינה השמאלית בשתי ידיה ומתחילה לבכות.
אני מגלגלת את עיני ומביטה בה כשהיא לוקחת את הטלפון שלה ומחייגת.
טלפון…. הלוואי שהיה לי אחד, למרות שלא היה לי למי להתקשר…
"ברנדי! ברנ-די!" היא בוכה. "החיה באות א' זרקה עליי מברשת!"
"איך קראת לי?!" אני שואלת.
"תודה ברנדוש! ביי!!" היא אומרת ומנתקת.
"החיה באות א'. ככה אנחנו קוראים לך, זה מה שאת!" אומרת קלואי.
"נכון שבכל סרט על חיים מודרניים יש את ה'מקובלת' שמתעללת באנשים מסכנים? את לגמרי זאת!" אני אומרת לה.
"זו הכוונה, להתעלל בך!" אומרת קלואי ומצחקקת, ברנדון נכנס דרך הדלת.
"נתת לו מפתח?" אני שואלת.
היא מהנהנת וקופצת עליו, הוא מוריד אותה, היא עושה פרצוף מסכן.
"למה פצעת אותה?" שואל בעדינות.
"למה דחפת את לילי לאמבטיה? למה זרקת עליי כדור צבע?" אני שואלת בחזרה.
הוא פשוט יוצא בטריקת דלת.
"מישהו כבר לא אוהב אותך?" אני שואלת.
"שקט!" צועקת קלואי, נשכבת במיטה ומכסה את עיניה בכיסוי עיניים.
אני נכנסת למקלחת, הפיג'מה שלי זה חולצה במידה XL, שגדולה עליי מאוד, וככה אני הולכת לישון. זה מה שיש.
אני הולכת לישון ושומעת את קלואי נוחרת חלושות.
אני נרדמת עם מחשבות על דיג, אורנים, ומחשבותיי ממשיכות לזרום.
דמעה נוחתת על הסדין.
לפני שהגעתי לאורנים הייתי אצל כמה משפחות מאמצות שמסרו אותי אחת לשנייה.
לא זכיתי להכיר אף אחד מהוריי.
כל מה שרציתי זה בית, בית משלי…