הבית שלי (פרק 11)

"חברה שלך בהריון! זה מה שקרה!" אני צועקת ומתחרטת על זה לאחר שלוש שניות.
הפרצוף הזה של קלואי, אפילו שזה מגיע לה. הפרצוף שלה, מאוכזב תמים, עצוב, מובך.
"מה?" אומר ניק.
"ממני?" שואל בקול רם יותר.
"אני… אני עשיתי הפלה, זה כבר לא משנה" היא אומרת ומסתכלת עליי בפרצוף מתחנן, שכנראה מבקש שלא אגלה את האמת.
"בלי להתייעץ איתי?!" צועק.
"אתה באמת רוצה תינוק עכשיו?!" שואלת ויש דפיקה בדלת, ניק פותח ורץ החוצה ולילי נכנסת. קלואי יוצאת בצעדים איטיים ועצובים, אני מתחרטת שגיליתי לניק.
"מה קרה? דיינה אמרה לי שהלכת כי היית עצבנית"
"הלכתי כי היא ואורן יכולים ללכת לעזאזל!" אני צועקת ומסבירה: "הוא החליט להפסיק לדבר איתי בגלל שהיא אמרה לו!" קולי מתגבר: "אחרי חמש שנים לילי! חמש שנים!"
"דיי אמנדה, זה באמת לא שווה את זה" היא אומרת.
"את נותנת להם לנצח אותך ככה! בואי בחזרה לחדר ותוכיחי להם שלא אכפת לך, אני מתה לראות את הפרצוף שלהם" אומרת לילי ומוחאת כפיים.
"בואי" מושכת אותי ואני עוקבת אחריה בחוסר רצון.
כשהיא פותחת את הדלת אני מגלה את שניהם יושבים על אחת המיטות, ידיה מונחות על ברכיה וידיו על ידיה.
"מה את עושה? מכשפת אותו לאהוב אותך?" שואלת לילי.
"לילי, חשבתי שאנחנו חברות!" נעמדת דיינה בכעס.
"לא אחרי שגיליתי מה את עושה לחברה הכי טובה שלי!" אומרת לילי ואני מופתעת, מאוד.
חברה הכי טובה? בחיים לא אמרו את זה עליי, גם כשהייתי רק עם אורן באורנים, בחיים הוא לא הציג אותי כחברה הכי טובה שלו.
"אני לא עושה לה כלום!" אומרת דיינה ואני אומרת: "עזבי לילי, הם לא שווים את זה. אני שמחה שגיליתי את הפרצוף האמיתי שלהם, שניהם".
אנחנו מתיישבות על המיטה של לילי, מדברות. היא מספרת לי קצת רכילות, בחיים לא שמעתי רכילות בעבר, לא ידעתי עד כמה זה כיף.
"קלואי בהריון" אני בסוף לוחשת לה.
היא מופתעת ואני אומרת: "זה מניק, והיא רוצה שאני אבוא איתה להפלה, או לפחות רצתה. דיי רבנו".
אני חושבת שאורן ודיינה שמו לב לצחקוקים שלנו, כל רגע הם הגניבו לנו מבט.
"אתם מפריעים!" דיינה קמה בפתאומיות.
"אנחנו לא הולכות!" אומרת לילי והן מתחילות להתווכח ביניהן, עד שאני כבר לא מקשיבה.
אני מסתכלת על אורן, הוא מסתכל עליי וברגע שהמבטים שלנו נצלבים אני משפילים את ראשינו. הוא צריך להתבייש. אבל אני לא אסלח לו. הוא ויתר על הכל בשנייה, על חברות של חמש שנים.
כשהוא הגיע באמצע הסעודה ושאל אותי אם כבר החלפתי אותו הייתי צריכה להגיד כן. מי ידע שהוא בסוף יחליף אותי?
רגע, הוא לא יכול להחליף אותי, אני לא הייתי חברה שלו, במחינת זוגיות. הוא יכול להחליף אותי בחברה הכי טובה, שזה כרגע גם התפקיד של דיינה.
אורן קוטע את מחשבותיי כשהוא מתיישב לידי.
אני מסובבת את ראשי ושותקת, דיינה לא שמה לב כי היא מתווכחת עם לילי, שמסובבת את ראשה אליי וקורצת.
אוי, לילי הזאת.
"איזה מצב מוזר" אומר.
"לא דמיינתי את זה ככה, בחיים" אני אומרת.
"תשמעי, אני מצטער. זה היה מטומטם מצדי לחשוב שמותר ככה לוותר על זה. היא לא תכריח אותי להפסיק לדבר איתך. אני לא חשבתי. בבקשה תסלחי לי" אומר ואני צוחקת.
"איזה מזל יש לך, החברה הראשונה שלך ככה רוצה אותך לעצמה. מה היא מוצאת בך?" אני שואלת בצחוק.
הוא עושה פרצוף נעלב ואני אומרת: "בחיים לא היתה לך חברה, בטח אתה מנשק מאוד גרוע".
"גם לך לא היה חבר בחיים!" אומר.
"זה לא סוטר שאתה נשקן גרוע!" אני צוחקת.
"מאיפה לך?" שואל.
אני מטה את ראשי למעלה ומניחה את אצבעותיי על סנטרי, כאילו אני חושבת.
"כי היא החברה הראשונה שלך אולי?" אני אומרת.
"אז מה? את לא ניסית את לא תדעי!" אומר.
דיינה מסתכלת עלינו פתאום וצועקת: "אורור!"
דיינה מסתכלת עליי במבט רצחני ואומרת: "ואת! אני הזהרתי אותך!"