הבית שלי (הקדמה)

"בחיים שלי לא חשבתי שאני אצטרך להצטרף לפלצנים האלה מדיג".
זה המשפט שחלף בראשי שוב ושוב.
דיג זו הפנימייה הכי יוקרתית במדינה, כולם שם פלצנים שחצנים שבחיים לא הסתכלתי לכיוונם. אם הייתי רואה מישהו עם הבגדים של דיג בקניון, הייתי בורחת.
אני כרגע בבית היתומים אורנים, שקיבלו מילגה לכמה ילדים לדיג. כמובן שירצו להיפטר ממני, אני הגורם הראשי לצרות. חבל שאורן לא נשלח…
אורן הוא היחיד שאי פעם דיברתי אליו בנחמדות, או בחיוך בכללי.
רוב הבנות בדיג לובשות חצאיות קצרות וחולצה עם הסמל של דיג. ומה אני אלבש? את המכנסיים המזעזעים שלי?
לא כל כך משנה לי מה הם יחשבו עליי, הם אלו שההורים שלהם זרקו לפנימייה כי לא רצו אותם, אני יתומה, וזה לגמרי שונה.
כל הילדים בדיג בטח יהיו כאלה בסרטים, בנות שחצניות משפילות כאלו שמתעללות בחננות, בנים שנמרחים עליהן, ואחד מקובל שמתאהב בחננה הראשית.
אצלי זה לא יהיה ככה.
כמו שכאן לא התחברתי לאף אחד, שם בטח ובטח שלא אתחבר לאף אחד.
חוץ מאורן.
אורן מיוחד. אני לא יודעת לתאר למה, אפילו הייתי בטוחה שאני שונאת ג'ינג'ים.
אבל יש לו עיניים כחולות גדולות, כמו העיניים שלי.
יש לי שפתיים יחסית עבות ואף קטן יחסית לשאר הראש.
ושיער בלונדיני בהיר. תמיד שנאתי כזה. תמיד חלמתי לפס אדום, שממש לא מתאים לשיער בלונדיני.
אולי לשיער שחור.
והשיער שלי גלי מתולתל כזה, שממש לא מתאים לפוני הזה שתוקעים כאן לבנות.
אפילו פן או מחליק אין כאן, כך שהפוני גלי גם הוא.
איכס.
"כיבוי אורות!" מלני קוטעת את מחשבותיי.
צריך ללכת לישון.
***
בוקר.
אני מתארגנת מהר, חולצה שחורה וג'ינס בהיר משופשף.
השפשוף הוא לא מותג, זה השתפשף.
אני מהר מסתרקת וקולעת שתי צמות לשערי ועולה על המכונים של מלני.
נכון שעכשיו שש בבוקר, אבל כנראה שחייבים להקדים.
אני יורדת מההסעה ועומדת מול הבניין הגדול. הגיע הזמן להיכנס.