הבית- פרק 1- הבית הנעלם

התהלכתי ליד ביתי משועממת מהחיים עצמם מחכה למחר שם נלמד בבית ספר סוף-סוף את האות הראשונה באלפבית. שמעתי את אימי קוראת בקול "ג'ני,ג'ני בואי הבייתה" אבל לא רציתי, רציתי להמשיך להשתולל בגינה אז פשוט רצתי אל המקום הקרוב היחיד שבו אני יכולה להיעלם בשנייה, אל השביל.השביל נראה די מפתה להליכה והייתה שם אווירה מאוד מפתה כאילו מישהו מושך אותך למטה ולמטה כאילו אין מעצור, רק רציתי להמשיך ללכת להתנתק מן העולם הזה. בסוף השביל נראה כאילו התחושה מתפוגגת והעייפות משתלטת עליך ,פתאום אתה מבין כמה הלכת. בסוף השביל נוצרת מן כזאת תעלת אדמה קטנה ויפה מלאה צמחים החלטתי להיכנס וללכת בתוכה. התעלה הייתה ממש יפה אני לא כל כך יודעת מה קרה אחרי זה כי פשוט השטתחתי על הרצפה וידי נתקעה בקיר, משהו חזק שאי אפשר לשבור, זאת לא הייתה אבן כי זה הרגיש ממש כמו זכוכית פתאום היד שלי נפלה והתפלאתי כי כל החול שכיסה את הזכוכית נפל ומול עיני התגלה בית עם רהיטים יקרי ערך נברשות שמשתלשות מן התקרה הרגשתי ממש בגן עדן לא רציתי לצאת משם, פשוט לא יכולתי. ואז ראיתי אותו היו לו פנים כחושות והעצמות שלו נראו בולטות הוא עמד באמצע הבית והסתכל אליי דמי קפא לא יכולתי לזוז הפחד עשה את תפקידו ושותקתי סופית. השיער שלו היה מוטה הצידה והסתיר את עינו השנייה במקום זאת ראיתי רק עין אחת, אדומה כדם ומפחידה כמוות. הוא הכניס את ידו לכיסו והוציא רובה שמעתי אותו טוען את הרובה אבל הצלחתי לברוח ורצתי רצתי ככל שיכולתי שותקתי לא יכלתי לדבר ובקושי לנשום. הרגשתי שאני הולכת להשתגע, ראשי כאב וגופי קפא, והאיש המוזר הזה הוא פשוט נראה לא אנושי.

כעבור עשר שנים

ארוחת הבוקר הייתה מוכנה על השולחן בעוד אמא מתרוצצת לשווא בשביל להוסיף עוד אוכל לשולחן לאורח שלנו. אבא כבר רק רצה לאכול ולגמור עם סבל הרעב הזה אבל אמא ממש לא הסכימה שאבא יאכל ואורחנו הקט לא. האורח החדש שלנו היה בן דודי ג'ק, הוא חי בארצות הברית ולא התחבר לאינטמיות בישראל אחרי שגידלו אותו בנימוסים יקרי ערך הוא הצטער שפה הם בעצם לא שווים כלום. בשלב כלשהו שכולנו היינו רעבים אבא התחיל להגניב אוכל מתחת לשולחן לי ולו כך שבשביל שאני ישים אליו תשומת לב הוא היה צריך לקרוא בשמי "עלמה,עלמה" כך יצא שכל האוכל שאכלתי היה פרוסת לחם שעד היום אינני יודעת מה היא עברה ביד של אבא. אני חושבת כך בגלל שכשאכלתי אותה היא פשוט נדבקה לי לפה ולא יכולתי לבלוע אותה. אורחנו היקר לעומת זאת אינו רצה לאכול כלום וזאת בגלל שהוא ראה את טרחתה של אימי לכן לא רצה לאכול בעוד היא עובדת, האמת שאני לא הבנתי למה הוא מחכה אני ממזמן הייתי מגניבה לעצמי לפחות שניים,שלושה מהפיתות המגרות שניצבו על השולחן. בסופו של דבר ג'ק לא אכל כלום כי אימי התרוצצה במטבח ואינה הפסיקה לשים דברים על השולחן ולהעשיר את שולחננו בטוב הארץ. כאשר הגיעה השעה ללכת לבית ספר ראיתי את הרעב על פניו של ג'ק אבל לא אמרתי כלום הרי בכל זאת אני מתעבת את אימו ואותו, אני יודעת שאין לי מה לתעב אותו אבל פשוט לא יכולתי לראות את פרצופו ואת כל הסבל שגרם לאימי. כאשר אחותה של אימי נסעה לחוץ לארץ עם בנו הבכור של ג'ק ,אימי לא ראתה את זה בעין יפה אבל הייתה מוכנה להכל בשביל אחותה הגדולה והרי אף בן אדם אינו יכול להחליט על חיים של מישהו אחר אבל זאת הייתה תחילת הבעיה שגרמה לאימי שנים של סבל וגעגועים, ברגע שאחותה נסעה ,אימי הרגישה שמשהו לא בסדר איתה, פניה נהיו חיוורות מבושה כשאימי דיברה אליה וכאשר היא עלתה על המטוס היא ביקשה מאימי שלא תתקשר אליה אלא שהיא תתקשר אליה אימי קצת נפגעה מבקשה זאת אבל המשיכה הלאה. משם והלאה אמא שלי חיכתה חודשים, שנים אפילו אני כבר התחלתי להיווצר בתוך הרחם של אמא שלי ולא הייתה שיחת טלפון אפילו לא אחת אבל אימי החזיקה מעמד אבל ברגע הראשון שיצאתי לאוויר העולם היא לא יכלה לחכות היא התקשרה לאחותה ואין עונה ואין קול. באותו לילה אני לא יודעת כמה פעמים היא ניסתה אבל המון, לכן איני יכולה להסתכל בעיניו של ג'ק.הבחור הגבוה עם העיניים הירוקות והידיים השריריות.ולכן גם לא דאגתי לו כל הדרך ליום הראשון של כיתה ט' וגם כשעליתי להסעה אפילו לא דיברתי איתו, האמת שאני מבינה את ההתרגשות שלו וזאת בגלל שגם אני באתי ליישוב הזה אתמול אני לא מכירה כאן אף אחד. כאשר עליתי הסעה התיישבתי כמה שיותר אחורה הרחק מהרעש והמהומה שהוקמו בתחילת האוטובוס וכל זה בגלל שני בנות שרבו איפה כל אחת תשב, ג'ק לעומת זאת ישב מקדימה וניסה לפייס את שני הבנות אבל אלו צחקו עליו בגלל מבטאו האמריקאי. היחיד שישב מאחורה חוץ ממני היה ילד צנום ורזה עם עניים כחולות ועמוקות מלאות בחוסר ביטחון רציתי לדבר איתו אבל לא מצאתי מילים במקום זה המילה היחידה שאמרתי לו כל הנסיעה היא:"שלום", ולא יותר מזה אולם הוא ענה לי בקול ביישני אבל יפה "שלום גם לך" והביט בי עם עיניו הכחולות והעמוקות. כל שאר בית ספר עבר רגיל אני שלפחות הבנתי קצת מה שמדברים בכיתה חזרתי עם יחסית קצת שיעורי בית אבל ג'ק לא יכל לסחוב את תיקו מרוב הכבדות, הוא בניגוד אליי היה איטי בעבודות וכאשר הוא ענה על שאלות בכיתה רוב הפעמים כמובן טעה. אחרי שגמרתי את עומס שיעורי הבית שהיה על כתפי יצאתי החוצה. אימי ביקשה להתנהג יפה לג'ק אבל פשוט לא יכולתי לא לדבר איתו ולא להסתכל בעיניו המסכנות שזקוקות נואשות לתשומת לב, ידעתי שמשהו קרה במשפחתו, בארצות הברית כי אחרי שנים של אי יצירת קשר אתה לא פתאום נותן את הילד שלך כשהוא בסך הכל בן 17 אמרתי את זה לאימי אבל היא לא רוצה להאמין וגם לא באמת אכפת לי מה קרה לו ולמשפחתו. לכן הלכתי החוצה לשאוף אוויר לבדי בלי אף אחד אחר שיציק לי ממולי היה הבית של ג'ני ילדה שמשום מה השתגעה והיום היא נמצאת במוסד (אף אחד אינו יודע למה) כך התהלכתי לי אחרי ששוטתי זמן רב בחצר החדשה שלנו החלטתי לרדת למטה אל שביל העפר שהתחיל כמעט בתוך גינתה של ג'ני, השביל נראה די מפתה להליכה והייתה שם אווירה מאוד מפתה כאילו מישהו מושך אותך למטה ולמטה כאילו אין מעצור רק רציתי להמשיך ללכת להתנתק מן העולם הזה. בסוף השביל נראה כאילו התחושה מתפוגגת והעייפות משתלטת עליך פתאום אתה מבין כמה הלכת, בסוף השביל נוצרת מן כזאת תעלת אדמה קטנה ויפה מלאה צמחים החלטתי להיכנס וללכת בתוכה. התעלה הייתה ממש יפה אני לא כל כך יודעת מה קרה אחרי זה כי פשוט השטתחתי על הרצפה וידי נתקעה בקיר, משהו חזק שאי אפשר לשבור, זאת לא הייתה אבן כי זה הרגיש ממש כמו זכוכית, פתאום היד שלי נפלה והתפלאתי כי כל החול שכיסה את הזכוכית נפל ומול עיני התגלה בית עם רהיטים יקרי ערך נברשות שמשתלשות מן התקרה הרגשתי ממש בגן עדן לא רציתי לצאת משם, פשוט לא יכולתי.