ילדי המלאך – פרק ניסון .

" רומאו לקח את ידה של יולייה שחייכה בעצבנות " האם תרשנה לי לנשק את ידך " דיקלם רומאו
בעוד שהירח המסנוור עליהם , כוכבים מאירים את השמיים , ציפורים שרים את שירי האהבה בזמן
שיוליה קדה קידה ומצד שמאלה החזיקה את שמלתה המפוערת " תורשה " היא אמרה במילים שנשמעו
כזמר לאוזניו של רומאו , נישק את ידה נשיקה חולה אהבה , לצד הירח המאיר על יוליה , רומאו
בוחן את פנייה , את עינייה הגדולות והיפות , את שפתייה האדומות , מחייך " יופיך יפה כורד האדום
הגדל בשממה הרחוקה " ….."
" איבוד קלאסי לרומאו ויוליה " לוגמת אמי מן הכוס הזכוכית עם המרטיני , אני סוגרת את הספר החדש
שהוריי קנו לי ושמה אותי על ברכייי " אכן כן " אמרתי בפשטות ואמי הזיזה את צעיף המשי שהיא ענדה
על צווארי והניחה את המרטני בצד הבר בלימוזינה השחורה בה אנחנו נוסעים אל בית הספר החדש שלי ,
אני מצד אחד שמחה , מצד שני אני עצובה .
לפחות אני יכולה להפסיק לדבר בשפה הגבוה שאני מדברת עם אמי ,
ומצד שני אני לא רוצה לנסוע לבית הספר החדש , עזבתי את החברים שלי , את הבית שלי , את כול
מה שהשקעתי בו כמה שנים טובות שנהרסו בין רגע .." על מה חושבת ביתי "? היא לקחה את המרטיני
בחזרה לידה " אנני חושבת דבר , הנני רוצה רק לחזור לביתי בשלווה , אנני מבינה מדוע הנכם שולחים
אותי לבית ספר חדש , מדוע זה אמי "? סדרתי את שמלת המשי הקצרצרה שלבשתי , שצבעה היה
כצבע המים הכחולים בבריכת הבית שלנו , בעיר שלי , בלוס אנג'לס .
" בתי , אנו טסים לפגישה חשובה , אננו יכולים לקחת אותך איתנו , את חייבת להשאר ולהמשיך ללמוד ,
את אמורה להצליח בחייך ולסדר את עתידך " הנהן אבי לדברייה של אמי , משכתי באפי ונשענתי על
המושב השחור בלימוזינה , אמי חייכה בעצבנות והצביעה לכיוון החלון , הצצתי טיפה מצד המושב שלי
להראות לאמי התענינות , אנחנו עומדים להכנס בשער אפורפר ועתיק , אל תוך אחוזה שחרחרה
העומדת מאחוריה , דלתותיה נראות כבדות ועתיקות , מימי הביניים ממש , ככול שהתקרבנו לאחוזה ,
שמחה עלתה בליבה של אמי ואצלי ? ככול שהתקרבנו יותר תחננתי לברוח מהמקום הזה .
" הגענו " נהג הלימוזינה עצר את הלמוזינה לצד הדלתות הכניסה הענקיות של האחוזה , הנהג פתח לאמי
את הדלת ואבי יצא ראשון , נעמד מול הדלתות שהוא מיישר את העניבה שלו , מושיט לאמי את ידה
והיא יוצאת כרבת חן עם שמלתה הארוכה בצבע אדום ושערה השטני על גבה , שניהם אוחזי ידיים
מסתכלים על האחוזה שעל מדרגותייה עומדת אישה , בשנות השלושים , שערה אפרפר כצבע העפר ,
עינייה נועצות בי מבט וחיוך לאט לאט עולה על פנייה , בידה מחזיקה קלסר כחול , לובשת שמלה אדוקה
לגופה הרזה בצבע שחור ומסביב למותנייה חגורה אפורה המתאימה לצבע שערה .
" גברת ומר מרסיון , טוב לפגוש אתכם , אחרי שיחת הטלאפון לא האמנתי למשמעה אוזניי שביתכם
עוברת ללמוד אצלי בבית הספר " חייכתי , טוב לדעת .
יצאתי לאט לאט מן הלימוזינה שאני מיישרת את השמלה הקצרה שלי ונשענת על הלימוזנה .
" אנו שמחים שמצאנו לביתנו את הבית ספר שאליו הינה שייכת , האם אני יכולים להכנס ביחד איתה
אל בית הספר או שכאן אנחנו נפרדים " עיקמתי את שפתיי והמנהלת הסתכלה בשעונה " צר לי
לבשר לכם אבל אינכם יכולים , החוקים אומרים שכאן אתם נפרדים " היא אמרה והמשכתי ללכת לכיוונה
שמאחוריי הנהג סוחב שני מזוודות גדולות , אחת לקחתי בשניי ידיי והעברתי אותה אל מול גופי שאני עומדת
לצידה של המנהלת והוריי מנשקים את לחיי " להתראות חמדתי , נתגעגע " ברור , אם תתגעגעו למה
השארתם אותי במקום הזה ?
" להתראות " שמתי לכמה שניות את המזוודה על הרצפה כדי לנופף להוריי בזמן שנם נכנסים אל
הלימוזינה ויוצאים מן שטח בית הספר , המנהלת המפחידה הזאת לקחה את המזודה השניה שלי ונכנסו
לשטח בית הספר שמאחוריי נסגרות הדלתות הכבדות " ברוכה הבאה סטאר מרסיון אל בית הספר
שלנו " היא הושיטה את ידיה ופסקה אותם לרווחה .