הבוגד – פרק 1. סיפור שני שלי. אשמח לתגובות, נסו לא להיות מאיימים במיוחד

הסתכלתי על האזור, הוא היה נקי. הרשתי לעצמי לשבת לנוח. אני נדדתי, שרדתי ופגעתי מספיק בשביל היום. לא שהייתה לי ברירה, זה גם לא משנה מהסיבה הפשוטה שהגיע לי לנוח, לשבת על איזה אבן גדולה ושטוחה ולנוח. אז זה מה שעשיתי. התבוננתי בנעשה מרחוק ואז שמעתי וראיתי את זה. את אותו כאוס, אותו כאוס שאני יכולתי לעצור, שיכולתי לעצור לפני שזה בכלל התחיל. שיכולתי. לעצור. לפני. שזה. בכלל. התחיל!

-14 שעות קודם-
"ג'ון יקירי, מבקשים אותך" אמר דילן, שעמד ליד הדלת של החדר הקטן שקראו לו ה"משרד" שלי. הסתכלתי על השעה במסך המחשב שלי, זה הראה
2:05 בבוקר. "קצת מאוחר מדי בשביל זה לא?" אמרתי וסימנתי לו על השעה במחשב, התחלתי ללגום מכוס הקפה שלי.
"לא יודע, זה איזה גנרל בכיר או משהו" ענה ויצא מהחדר, שמתי את כוס הקפה על השולחן, לקחתי את הציוד שלי והתחלתי ללכת אחריו לכיוון היציאה.
"למה אכפת בכלל לגנרל בכיר ממוצב מודיעין קטן שנמצא באמצע שום מקום?"
"אני לא יודע ג'ון יקירי, אולי בגלל שאנחנו דיי קרובים למורדים? אולי זה בכלל שהוא קרא את מה שעשית ב-"
"אתה לא צריך להזכיר לי, הייתי שם. הבטחתי לעצמי שאני לא יירה יותר מאז. זאת חלק מהסיבה שביקשתי להתצייב פה"
"אני יודע, אני רק אומר שאתה יותר מכונת מלחמה מסתם חייל מודיעין שיושב ומגרבץ מול מסך מחשב כל היום. השורה האחרונה היא שאתה מכיר כבר את התרגיל"
"מכיר את התרגיל?" עניתי לו.
"אתה טוב בחרא שלך"
לפני שהייתה לי הזדמנות לענות לו, הגענו אל החנייה. דילן חזר לבפנים והשאיר אותי לבד לפגוש את עתידי.

בחנייה היה חשוך ושומם מאנשים אבל יכולתי לראות שיש משאית שחורה שמחכה לנסוע. שני חיילים היו לידה , הראשון שהיה קירח והיה נדמה לך שיצא לפני רגע ממוסד פסיכיאטרי שאל את האיש השני "זה האחרון נכון?". השני היה זקן ממני ומהראשון ולפי שפת הגוף הדומיננטית שלו הסקתי שזה הגנרל.
"כן ביל" ענה השני לראשון ואז פנה אלי והוסיף "שלום, גנרל מקבריין".
"ג'ון היקס אדוני, למה קראו לי?" עניתי לו, הוא בתגובה הצביע לעבר המשאית.

המשאית הייתה סוג של "חדר" קטן שנוסע, נורות לד ארוכות על תקרה שלו, טלוויזיות פלזמה היו על הקיר שהפריד בין החדר לתא הנהג ושני ספסלים היו מחוברים לצדדי החדר. אני ישבתי הכי קרוב לדלת שנמצאת בסוף המשאית, מולי היה חייל עם אקדח USP שהיה על החגורה שלו, בניגוד אליי ולחייל, ביל ומקבריין עמדו ליד הטלוויזיות.
חוץ ממני, ביל, החייל ומקבריין היו עוד אנשים, הם לא היו חיילים, נראו כמו אנליסטים. הם ישבו לכל אורך הספסלים עם מחשביהם, אז גם אני הוצאתי את שלי והכנסתי לו את הדיסק און קיי שבו נמצאים כל הגיבויים והכלים שלי. בכל זאת, אתה אף פעם לא תדע מתי תצטרך אותם, עם המחשב או בלי המחשב. אחד החוקים הכי חשובים בעסק הזה זה לדעת להיות נייד ולהתמודד עם שינויים.

"כמו שאתם יודעים, המורדים איימו לא פעם ולא פעמיים עלינו. היום הם קיימו את הבטחתם" נאם מקבריין. על הטלוויזיות הוצגו אתרי חדשות שונים עם אותה כותרת "43 הרוגים בפיגוע טרור אימתני". היה שקט ארוך, נצחי והיה נדמה לך שיכולת לשמוע זעקותיהם של אותם משפחות שכולות, שבתוך כל השקט הזה הייתה זעקה. מקבריין המשיך ודיבר, לא הקשבתי לו, פשוט לא יכולתי. במקום זה הפעלתי את אחד הכלים שלי שאמור לזהות תקשורת מהמורדים, לפחות אעזור.

"אנחנו עולים על הר?" שאל אחד מהאנליסטים בחדר, זה החזיר אותי למציאות, מקבריין ענה לו שכן ואז נשמע צפצוף מהמחשב.
"מה זה הצפצוף הזה?" שאל ביל והתחיל להסתכל בפחד עלינו, התחלתי לחשוד שאולי הוא באמת יצא ממוסד פסיכיאטרי וזה היה אולי בגלל איזה התקף אז עניתי לו שזה בא מהמחשב שלי ושזוהי התראה על תקשורת שבוצעה על ידי המורדים.
"תוכל לשתף אותנו מר היקס?" פנה אליי מקבריין
"בשמחה" עניתי לו בזמן שאני שולח את הנתונים למסך הטלוויזיה.
"על מה אנחנו מסתכלים כאן? אלה רק מספרים רנדומליים"
"אלה נתונים שקשורים לתקשורת. זה כולל פרטי הנמען, המוען וההודעה. שנייה, אפעיל עליהם את קידוד ותוכנה שתקשר אותם עם אנשים"
הלב שלי החסיר פעימה. על הצג הופיע תמונתו של מקבריין וגנרל בכיר במורדים ליד פרטים עליהם, הופיעה גם תוכן ההודעה. הצלחתי לקלוט חלק מהמילים של ההודעה, "המתקפה הגדולה", "72 שעות", "אין להם סיכוי" ואת המשפט האחרון הצלחתי לקלוט "אז סיכמנו, תודה רבה על שיתוף הפעולה גנרל".

הסיבה העיקרית שלא ממש היה לי זמן לקרוא היא בגלל שברגע שעלה תמונתו של מקבריין, ביל הרים את הרובה שלו והתחיל לירות באנליסטים. כמוכן גם החייל שמולי התחיל לשלוף את האקדח שלו, הרמתי את המחשב שלי ודפקתי לו אותה על הראש, בעטתי בדלת של המשאית וזאת נפתחה. האנליסט צדק, באמת היינו על הר. ביל סיים עם מי שהיה בחדר וכיוון את רובהו אלי, למזלי נגמרה לו התחמושת. הוא פנה אלי והתחיל לרוץ אל עבריי, הוצאתי את הדיסק און קיי שלי מהמחשב, זרקתי עליו את המחשב והרמתי את האקדח שהיה אצל החייל והתחלתי לרוץ במורד השביל. ביל הופיע מאחוריי אחרי כמה שניות, ניסיתי לירות בו אבל פיספסתי, הוא המשיך לרוץ אל עבריי ונתקל בי, כתוצאה מכך עפתי אחורה ונפלתי על השביל. ביל נעמד מעליי והתחיל לבעוט בי, המכות גרמו לי להיות מטושטש. כשהוא סיים עם הבעיטות שלו , הוא התקדם אל האקדח שהיה מונח כמה מטרים ממני, הוא התחיל להגיד "ועכשיו היקס…" הבנתי שאם לא אעשה משהו, הוא יהרוג אותי אז באינסטיקט התגלגלתי ונפלתי מהשביל. התרדרדתי למטה עד שלמזלי נפלתי על שיח כלשהו, בכוחתיי האחרונים זרקתי את הטלפון שלי הכי רחוק שיכולתי, לא יכולתי לתת להם לאתר אותי בעזרתו ואז מרוב התשישות, התעלפתי.