האקדמיה לנכחדים: פרק רביעי

אני שונאת את זה לפעמים, אתם יודעים?
את העובדה שהזמן לפעמים פשוט טס.
לא כל-כך בגלל כל הדברים שמשתנים, ונגמרים, אלא יותר בגלל כל מה שנשאר בדיוק אותו הדבר.
כמו הרוצח, רוב האנשים, פשוט חשבו שהוא יעצור, יחליט שנמאס לו ויפסיק, אבל הם לא מבינים את זה, את הריגוש המוזר שבעבירה על החוק, אני מודה, דם מעולם לא היה סוג הריגוש שלי, אבל בהיותי משנת צורה, לרוב, יכולתי לעשות כל מה שרציתי ולהתחמק מזה, לכן תמיד נהניתי ממעט פשע, פסיכולוגי היו מניחים שזה בגלל שקיבלתי כל-כך מעט תשומת לב מהוריי, אז רציתי לקבל תשומות לב מאנשים אחרים, ובחרתי במשטרה.
"ניק?" קול קרה לי, והוציא אותי מתוך הרהוריי, כאשר אני מרימה את מבטי, אני רואה את אניה מביטה בי, מבטה לא ברור, אך כך זה היה רוב הזמן, היא רואה ומבינה יותר ממה שהיא מוכנה לגלות, וזה מה שאני אוהבת לגביה, שגם אם אני נרדמת בשמירה, היא תמיד תשמור על גבי.
"כן?" אני שואלת, מעלה חיוך על פניי, גדול וזאבי, כמו זה של אניה.
"דבר ראשון, תורידי את הדבר הזה מהפנים שלך." היא אומרת ומצביע על שפתיי, ידעתי שהיא שונאת כאשר אני מחייכת את חיוכה, בעיקר משום שהוא נראה בדיוק כמו זה שלה.
היא שונאת כאשר אני מחכה אנשים אחרים, בעיקר משום שהיא אומרת שכך אני מרחיקה את עצמי מלגלות מי אני, אבל מה שהיא לא יודעת, זה שאני יודעת בדיוק מי אני, אני מראה, אני שום דבר מלבד השתקפות של מי שעומד מולי, למרות שלפעמים, אני לא רק השתקפות, אני יכולה לפעמים להפוך לאנשים, לא רק חיצונית, לפעמים, אני יכולה ממש לקרוא את המחשבות של אותו אדם. אגב, סתם שתדעו, למרות שאיש לא יודע שאני יכולה לקרוא את המחשבות האנשים שאני מתחזה אליהם, אני נחשבת לאחת ממשני הצורה החזקים בהיסטוריה.
"דבר שני?" אני שואלת, חיוך קטן ותמים על פניי, אני היא כמו אימא דובה, היא תעשה הכל בשביל לשמור על הגורים שלה, גם אם זה לתקוף אחד מהם בשביל ללמד אותם לקח,
היא הביטה בי לא בטוחה האם לספר לי, או פשוט לשתוק ולהמשיך ללכת.
היא נאנחת, ומחליטה לספר לי.
"זוכרת שסיפרתי לך על בן-הדוד שלי?" היא שואלת בחשש מסויים, ואני שמה לב שהמבטא הצרפתי שלה נהיה יותר כבד ככל שהיא ממשיכה לדבר.
אתם יודעים, מעולם לא כל-כך הבנתי מה משך שתי בנות שונות כל-כך כמו אניה וביילי להפוך לחברות, זאת אומרת ביילי הייתה כל-כך בהירה ותמימה ואופטימית ואנגלייה, בעוד אניה הייתה, כהה ומסתורית ומסקרנת ולפעמים כל-כך צרפתייה שזה ממש כאב.
"כן?" אני שואלת, מנסה להיזכר מי הוא בדיוק, אבל כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה זוג עיניים אדומות, אני אפילו לא בטוחה למה אני חושבת עליהן או של מי הן,
"אז הוא מגיע, ותהיתי אם את-" היא לא מסיימת אלא פשוט נושכת את שפתייה, ומחליטה כי עדיף לה לא לדבר, אבל אני ידעתי מה היא רוצה לבקש, ולא הייתי צריכה להשתמש ביכולות שלי בשביל זה.
"אם אני יכולה להעסיק אותו?" אני שואלת, והיא לא אומרת דבר, כאילו היא מתביישת בכלל שהיא חשבה על זה.
"גם הוא ערפד?" אני שואלת, פשוט כי היה ברור שכבר הסכמתי לעשות את זה, עוד לפני שהיא ביקשה, חוץ מזה, באמת הרגשתי שאני מתחילה להשתעמם.
"כן." היא עונה ומתחילה ללכת, אני מנסה לצמצמם את הפער בנינו, אבל היא מרגישה אשמה בגלל שהסתכמתי, אני לא כל-כך בטוחה למה, אולי היא מסתירה ממני משהו.
הבטתי בגבה, ותהיתי האם זו הייתי טעות, להסכים לזה, בעיקר משום שכרגע צצות כל-כך הרבה שאלות, ואני לא בטוחה שאני אקבל עליהן תשובות.