האקדמיה לנכחדים: פרק ראשון

ניקולט, היא כאילו, האדם הכי מגניב שפגשתי בחיים שלי.
וזו חתיכת מחמאה כשהיא באה ממני, אתם מבינים, אני ואחותי, מארי, עברנו די הרבה בחיינו, כך שאנחנו מכירות די הרבה אנשים מגניבים, או שאני לפחות מכירה די הרבה, מארי מעולם לא התאמצה למצוא חברים, היא תמיד ידעה שלא נישאר הרבה, אבל משום שלי אין את כוחות הנבואה שלה, אני תמיד נתתי לעצמי לשקוע באשליה, שאולי הפעם נישאר.
קיוויתי שהפעם לא נצטרך לברוח כל-כך מהר, בעיקר משום שאני כבר עייפה, אני עייפה מלנסות להתחבב על כולם, להיות כל-כך אופטימית כל הזמן, לעזאזל, לפעמים, אני פשוט רוצה לטרוק דלתות ולזרוק דברים.
"בוקר." אמרה ניקולט ופתחה את הווילון, נותת לאור השמש להיכנס ולהרוס לי את השינה.
"לא." אני אומרת ומושכת את השמיכה על ראשי, הימים פה נעימים, אך הלילות והבקרים כל-כך קרים, שאני ממש צריכה פוך.
"למה?" היא שואלת ואני מגלה שפניה ממש צמודות אל פניי, ועיניה הכחולות נועצות בי מבט.
ביום הראשון הייתי בטוחה שהיא מן בובת ברבי חייה, היא הייתה גבוהה, בעלת רגליים ארוכות, ורזה, היא התאימה בדיוק רב לדמות המוכרת, חוץ משערה כמובן, הוא היה ורוד כמסטיק.
אני קצת מצטערת שהיא כבר לא נראית ככה, עכשיו, יש לה שיער שחור קצר, עיניים כחולות בהירות, כמעט לבנות, והיא נמוכה יותר אפילו ממני ומארי, בהתחלה, לא הבנתי את זה, אני עדיין לא מבינה את זה, אבל אני מניחה שהיא סוג של משנת צורה, הם נדירים, ודי קשה למצוא אותם, בעיקר משום שהם יכולים להיות כל שירצו, או כך לפחות מניחים, הם יצורים כל-כך חמקמקים, שלא ידוע עליהם כמעט דבר.
"בגלל שאני חולה." אני עונה, זה שקר, אבל אני יודעת שכל עוד שאני נשארת במיטה, היא ממשיכה לנסות להעיר אותי, מה שנותן לי עוד כדקה או שתיים של בהייה בעיניה הכחולות.
"לא, את לא." אומרת מארי, ומביטה ישירות אל תוך עיניי, מגלה לי שהיא עלתה על תרמיתי וכי עליי להפסיק. מארי תמיד הרגישה אחראית כשזה נוגע אליי, אולי זה בגלל שהיא הבכורה, ואולי זה סתם בגלל שזה האופי שלה, אבל היא תמיד ניסתה להרחיק אותי ממה שחשבה שהן צרות, ואני מניחה שהיא חשבה שניקולט היא צרות, למרות שאני ממש לא יכולה להבין איך היא הגיעה למסקנה הזו.
ניקולט העבירה את מבטה ממני אל מארי, והחליטה לסגת, יודעת שזה לא עניינה יותר.
"נתראה בקפטריה." היא אומרת והולכת אל עבר הדלת, מארי אחריה, ואני יודעת שהנושא הזה ירד מהפרק, לפחות לכרגע.
אני קמה מן המיטה וגוררת את עצמי אל המקלחת.
למזלנו, לכל חדר הייתה מקלחת פרטית, כך שהיינו צריכים לחלוק את המקלחת רק עוד עוד שניים-שלושה יצורים. ברגע שנכנסתי אל תוך המקלחת והדלקתי את המים החמים לא רציתי לזוז אפילו מילימטר, אבל לצערי הרב, ידעתי שאם אאחר לארוחת הבוקר, אני אבלה את כל שאר היום גוועת ברעב.
כאשר יצאתי מן המקלחת, נעצרתי מוטל המראה, נראית בדיוק כמו אחותי, היינו כל-כך דומות, שלפעמים, זה ממש הפחיד אותי. היה לנו אותו שיער בלונדיני, זהוב כשדה חיטה בשלה, ועיניים, כל-כך גדולות וכהות, אבל גם כל-כך זהובות וחתוליות, לא, לא, זה לא יכול לקרות, לא עכשיו!
לפני שאני מבינה מה קרה, מארי מתפרצת אל החדר.
"חשבתי שאת בקפטריה." אני אומרת, קולי חלול, ואני יודעת שגם היא הרגישה את זה.
"אסור לך." היא אומרת, כאילו מזכירה לי משהו ששכחתי, כאילו, הייתי יכולה לשכוח את זה.
"את יודעת שאני צריכה." אסור להגיד את המילים בקול, צריך ללכת סביבן, כאילו בעצם אמירתן, אנחנו נקים אותן לתחייה והגרוע מכל יקרה.
"אז תעשי את זה אם את צריכה." היא אומרת, ונאנחת, היא נשענת על הקיר ראשה בין ידיה, והיא לא יודעת מה לעשות.
"זוכרת את הפעם האחרונה?" אני שואלת בלחש, נזכרת בשרפה, בצרחות, נזכרת כמה נזק הכוח שלי יכול לעשות.
"זה לא יקרה שוב." היא אומרת בהחלטיות, כאילו בעצם אמירת המילים, היא תוכל למנוע מהכוחות שלי להשתולל.
"את לא יכולה לדעת את זה." אני אומרת, ומארי זורקת אליי מבט משועשע, כמובן שהיא יכולה לדעת, מי יכול לדעת אם לא היא.
"פשוט, תוציאי את זה בכמויות קטנות." הא אומרת ומצביע על הנר לצידי, ואני מדליקה אותו בהינד עפעף.
"אם אני אצטרך להוציא אנרגיות בכמויות כל-כך קטנות, אני אמות לפני שאני אשחרר מספיק אנרגיה." אני אומרת, ולפתע, אני מתחילה לצחוק, ומארי איתי, זה היה מטופש להזכיר מוות, הרי אנחנו כל-כך קרובות אליו גם ככה, ונראה שהוא עומד תמיד סביבנו, אזכור נוסף שלו, הוא פשוט כל-כך לא נחוץ ומגוחך, שלא יכולנו שלא לצחוק.