האקדמיה למוזיקה-פרק 2
היום הוא היום הראשון ללימודים. לעומת רוב בתי הספר, במרלינטון מתחילים ללמוד ב5 בינואר, ואני לא יודעת למה הם החליטו כך אבל אני לא יכולתי לבקש יותר. אני לא אוהבת את הקיץ, במיוחד לא את הקיץ בניו יורק עם מיליוני האנשים, נדחסים ברחובות הצפופים בתקווה להגיע למקום כלשהו, למרות שהסיכויים שלהם להגיע בלי איחור של חצי שעה לפחות קטנים מאד.
קמתי בבוקר והתארגנתי במהירות, לקחתי את התיק הצד החום והמרופט שלי. הוא היה שייך לאמי ואני לעולם לא יוצאת מהבית בלעדיו. יצאתי מהבניין ומולי נגלה הנוף של ניו יורק בחורף, נוף שאי אפשר למצוא בשום מקום בעולם. עצים מכוסים בשלג ברחבי הרחובות, ומולם בניינים עצומים ושלטי חוצות שגרמו לעיר להיראות כמו שילוב בלתי מובן של פרברים ועיר מודרנית.
***
נכנסתי לבית הספר חצי שעה לפני שהלימודים החלו כדי לנסות להבין איפה אני אמורה להיות, ואחר כך לא להיראות טיפשה בעוד חצי שעה. בתיקה הייתה מערכת השעות שלה, השיעור הראשון היה "תולדות המוזיקה: מימי הביניים עד שנות ב-70", על יד שם השיעור נרשם שהשיעור מתרחש בחדר מספר 166. 166 נשמע לי רחוק מאד, באיזה בית ספר יש 166 חדרים?
הרגשתי יד מונחת על כתפי והסתובבתי במהירות, מולי עמדה הנערה הבלונדינית מהבחינות.
"היי, סליחה שהבהלתי אותך ככה" היא אמרה, "אני איימי" המשיכה והושיטה לי את ידה בלי פורמליות יתר.
סידרתי את שיערי הג'ינג'י מאחורי אוזני, "רד, נעים להכיר" ולחצתי את ידה.
"את יודעת אולי איפה חדק 166?" שאלה והסתכלה סביבה במסדרון, היא לבשה שמלה צמודה וקצרה בצבע כחול ובעיניה היה איפור עדין שהחמיא לפניה.
"האמת שלא" שפשפתי את עורפי קלות, "אני מחפשת אותו בעצמי ממש עכשיו" אמרתי.
"טוב, אז בואי נחפש אותו ביחד" היא החזיקה בידי ולקחה אותי איתה במספר פניות שלא ידענו לאן הובילו, הלוקרים סביבנו נצבעו בצבע שונה בכל מסדרון, ובנוסף בכל מסדרון שעברנו צבעי הדלתות השתנו בהתאם ללוקרים.
אחרי אין ספור מסדרונות הגענו למסדרון עם לוקרים ודלתות בצבע ירוק, ועל הדלת האמצעית היה כתוב "חדר 166" ואפשר לומר שהשם מתאר את החדר בצורה מושלמת. "מה את אומרת, ניכנס?" שאלה אותי איימי והידקה את אחיזתה בתיקה השחור שנתלה על גבה עד רגע זה ברפיון. "
"למה לא…"עניתי ופתחתי את הדלת הצהובה הבוהקת, מולנו נגלתה כיתה טיפוסית, לוח גיר ירוק, כיסאות ושולחנות ישנים שזיכרונות נחרטו בהם במשך כל כך הרבה שנים, חלונות פתוחים למחצה ומספר תלמידים. ליד שולחן אחד ישבו שתי בנות וביניהן בחור, אחת הייתה שטנית עם עיניים אפורות, השנייה עם עיניים מעט זהובות ושיער ערמוני, והבחור באמצע היה רזה מאד עם שיער שחור קצוץ ועיניים חומות. כשנכנסנו לחדר הם הרימו את מבטיהן אלינו וחייכו, חשבתי שבית הספר הזה יהיה מלא בסנובים יומרניים וכמובן שאהיה שמחה לגלות שאני טועה, אבל אני לא יכולה לפרש את החיוכים האלא בצורה ידידותית , בינתיים.
הנערה השטנית קמה מכסאה והתקרבה לכיווננו, "היי, אני קים. ואתן?" שאלה וחייכה, ממבט ראשון היא נראתה נחמדה.
"אני איימי, זאת רד" אמרה איימי ולחלוטין הצילה אותי מכמה דקות של שתיקה שבה הייתי בוחנת את קים עד לפרט האחרון, לא כדי להיות סנובית אלא פשוט כדי להבין למה היא באמת ניגשה אלינו.
"אלא אן ומייק, בואו שבו איתנו" הציעה, היא הביאה שני כיסאות והצמידה אותם לשולחן. איימי משכה בידי והתיישבנו לידם.
"אז, במה אתן מנגנות רד ואיימי?" שאל הבחור באמצע, מייק.
"פסנתר" ענינו בו זמנית ואיימי חייכה אלי בביישנות שלא ראיתי אצלה עד עכשיו.
"רב כשרונות" אמר מייק ושם את ידיו מאחורי ראשו בנינוחות, המחשבה הראשונה שעלתה בראשי היית: שוויצר.
"גיטרת בס" אמרה הנערה עם עיני הזהב.
"ואני מנגנת בכינור" אמרה קים מעט בגאווה.
לפתע נשמע הצלצול. וואו, חשבתי לעצמי, כנראה הנדידה במסדרונות לקחה הרבה יותר זמן ממה שחשבתי…
המולה של נערים ונערות נשמעה במסדרונות ולפתע, הדלת נפתחה.
תגובות (3)
הו אני כל כך אוהבת אתזה. התיאורים שלך, הכתיבה עצמה, הכל כל כך יפה! תמשיכי !❤
תודה ^^
הפרק מאד יפה, מחכה להמשך :)