האקדמיה לכשפים מתחילים- פרק 2

יכולתי לראות את כל שיקגו מהנקודה ההיא. היא הייתה יפה בהרבה מלמעלה. מוארת. אחזתי בפרי חזק, ובמחשבה שניה זה היה כל כך מוזר כי היא בעצם זרה, אבל בכל זאת עשיתי את זה. הגובה שיתק אותי. הרוח הרימה את שתינו ותוך שניה נעלמנו משם, והראיה שלי הטשטשב. התעלפתי.

***

"כולם לעלות!!" קול מחוספס של גבר צועק נשמע קרוב אליי. פקחתי את עיני וראיתי שמש, ושמיי יום כחולים ונקיים מעננים.
אני לא בשיקגו.
קמתי על שתי הרגליים והרגשתי סחרחורת איומה שמשכה אותי בכוח שוב לרצפה. רגע לפני שהתמוטטתי זוג ידיים חמימות וגדולות תפס אותי ועזר לי להתייצב.
"זהירות! את בסדר?" האדם שלו שייכות הידיים שאל בדאגה וחייך חיוך קורן. זה היה נער. "כן, כן.. אני בסדר גמור. אני רק צריכה למצוא את.." השמש המסנוורת לא אפשרה לי לראות את פניו, אבל אז הוא נעמד מולי וחסם אותה. עכשיו יכולתי לראות: היו לו עיניים בגוון דבש ושיער מפוזר משגע בצבע ג'ינג'י, מעט בהיר משל פרי. לא היה אפשר להתעלם מהגוף שלו שהיה מוצק מאוד. הוא לבש חולצה ירוקה מכופתרת, מעליה מעיל עור חום, והיו לו מכנסי ג'ינס משופשפים.
הוא חיכה שאמשיך את המשפט.
"את.. את פרי. פרי קלאוד. אתה מכיר אותה?"
הוא צחק והניח את ידו על כתפי. "אם לא הייתי מכיר את פרי לא הייתי כאן היום". לאחר מכן הסתובב אליי והושיט יד כדי ללחוץ אותה בשלי. " השם שלי הוא מקסימוס פטריק דונאלד. בעצם, מקס. ואת?"
"דניאלה אנסטסיה קארטר, אבל הקיצור הוא דני" עניתי בחיוך והושטתי יד כדי ללחוץ אותה בשלו.
"אז.. דני, מה לעזאזל עשית מעולפת על הרצפה?" הוא שאל וליווה אותי, ככל הנראה לפרי.
"אני.. אני לא בטוחה. רגע אחד היינו בשיקגו.."
"שיקגו? וואו, הגעתם מרחוק.. אני מלוס אנג'לס. אצלנו לא נהוג ללבוש שמלות ערב חושפניות ליום הראשון בבית הספר, אבל אולי בשיקגו הדברים מתנהלים אחרת" הוא גיחך.
"טוב, אני משוכנעת שבשום מקום לא נהוג שגברים לובשים שמלות ערב חושפניות" צחקתי. ציפיתי שיצחק איתי, אבל לשם שינוי זה לא קרה. זה היה מוזר.. למה שלא יצחק? אלא אם הוא..
"יש אנשים שעושים את זה, את יודעת" הוא אמר ולא הסתכל עלי. התכוונתי לשאול אם הכוונה באנשים היא אליו אבל הוא הספיק לקטוע אותי.
"לא אני, כמובן. אבל אני מכיר אנשים שכן. אני הומוסקסואל, דרך אגב"
המשכנו ללכת בשתיקה. טוב, זה פוסל את האופציה המאוד מושכת שלצידי. אני בטוחה שהרבה בנות נפלו בפח הזה.. מקס הוא בהחלט מלכודת אנושית לבנות. ולבנים. אבל במחשבה שניה, נדמה לי שהספיקו לי בנים לתקופה הקרובה. מאורעות אתמול עוד לא הספיקו לחלוף..
"איפה אנחנו, בכל מקרה?" שאלתי והעברתי נושא.
"בתחנת האיסוף. לא קיבלת תידרוך?"
הבטתי סביבי. המקום המה נערים ונערות בני גילי ומבוגרים קצת יותר, הורים ואחים קטנים ומי שנראו כמו מורים. כולם היו מכונסים בהיכל אחד גדול עם תקרה גבוהה, כמו לעמוד בקומה הראשונה בקניון ולראות את התקרה שלו כשכל הקומות האחרות נעלמות. המקום היה בנוי בצורת עיגול שקירותיו היו בנויים מחלונות זכוכית ענקיים. גם התקרה נראתה כך. היינו בתוך בועת זכוכית ענקית. מחוץ למבנה יכולתי לראות מאות כרכרות רתומות לסוסים מכונפים, והנוף היה אגם ענק מוקף ביערות ירוקים.
"לא.. מסתבר שהייתי אמורה לקבל כמה מכתבים, אבל זה לא קרה.. אני מנחשת שארתור אחראי לזה, או פינה."
"מי אלה?" הוא שאל
"ההורים שלי.."
"את מאומצת?"
"לא. אני סתם שונאת אותם, ודע לך שזה הדדי."
"אני לא אתערב.." אמר, והוסיף, "אבל אם ההורים היו הצרה הגדולה שלך בחיים, תשכחי ממנה."
"בכל מקרה, זו תחנת האיסוף. לכאן מגיעים כל הכשפים במלאו להם 15. אם עד אתמול בחצות היית בן 15, מזל טוב, התקבלת ללימודים השנה. אם לא.. תיאלץ לחכות לשנה הבאה."
גיחכתי לשמע דבריו בהפתעה.
"אמרתי משהו שהצחיק אותך?" הוא שאל
"לא, זה שום דבר, פשוט.. ההסבר המדויק שלך עונה על התיאור שלי"
"אתמול בחצות.. היית בת 15?" הוא שאל בהתפעלות. הנהנתי.
"זה.. זה המון מזל."
הוא צחק ושתק לרגע, ואז המשיך.
"בכל מקרה, פרי קלאוד היא אחת מהמורים שאחראים על איסוף התלמידים שלא מסוגלים להגיע באופן עצמאי לתחנת האיסוף. רוב הילדים שכאן באו עם ההורים שלהם, אבל כמו שאני מבין.. שלך נשארו בבית. זה בסדר, גם שלי". הנהנתי. לא רציתי לחשוב על ההורים שלי. המחשבה על לחיות רחוק מהם שימחה אותי כל כך, לא יכולתי להתעלם ממנה עד שהבנתי בתודעה את כל גודל העניין.
"כשפות, אמרת?" שאלתי כדי לוודא ששמעתי נכון.
"נו, בחייך. אל תתכחשי לעובדה שמאז ומתמיד הרגשת לא שייכת. האקדמיה כאן כדי לעזור לך לשלוט בכוחות שלך..! השאלה היא, אילו כוחות יש לך?"
"טוב.." התכוונתי לענות כשהוא קטע אותי וצחק.
"לא באמת ציפיתי לתשובה, דני. את לא יכולה לדעת, אולי רק לנחש לפי התחושות שלך. הכוחות של כל אחד ואחת מאיתנו ייחשפו רק הערב בחלוקה לענפים. עד אז.. נאלץ להישאר סקרנים. אולי שנינו משתייכים לאותו הענף." הוא אמר וקרץ לי. רגע, מה? תחושות? אז.. הוא רוצה להגיד לי שהיכולת שלי לסדוק קירות ולהעיף חפצים זו תחושת בטן? אני לא מטומטמת, ברור לי שאלה הם היסודות שאני שולטת בהם.
"ו.. בכמה יסודות אני יכולה לשלוט?" שאלתי.
"באחד, כמובן. לרוב, זאת אומרת. תמיד יש יוצאים מן הכלל, אבל את נראית כמו מישהי של ענף אחד."
שתקתי ובהיתי ברצפה תוך ששאלתי בחשש "ומה היסודות?"
"אוויר, אדמה, אש ומים. אני באופן אישי מעדיף להשתייך לאש או לאדמה. ואת?"
חשבתי על מה שאמר לי. יסוד אחד? מה קורה פה? למה אפילו במקום של כל המוזרים אני עדיין חריגה?
"דני?"
"אין לי העדפות. כל עוד אני רחוקה מהבית טוב לי" התעשתתי ועניתי לו. הוא גיחך.
"אז… איפה כל הדברים שלי?"
"כבר באקדמיה. הנרי פאוורס דואג לכל אלה, כדאי שכבר תתרגלי לשמות. הוא מעין אב בית."
"ואפשר לשאול.. איך אתה מכיר כבר את הכל ואת כולם? הרי אתה בן 15 גם, לא?"
הוא צחק. "קראתי הרבה לגביי המקום. לא יכולתי לחכות ליום בו אגיע לאקדמיה ואעזוב את הבית. אלה הולכות להיות שלוש השנים הטובות בחיי" את המשפט האחרון אמר בקול רם יותר.
שלוש שנים?
מרחוק ראיתי את פרי מחזיקה רשימה ומסמנת בה דברים. התקרבנו אליה, וכששמה לב אלינו חייכה. "שלום, דני! הייתה לך נסיעה לא פשוטה הנה, הא? סליחה שעזבתי ככה. הייתי מוכרחה לטפל בעוד כמה עניינים דחופים לפני הנסיעה, אבל הגעתם בדיוק בזמן. הכל מוכן עכשיו. חוץ מזה, אני רואה שכבר מצאת לך מדריך משלך" היא הסתכלה על מקס וחייכה אליו, והוא הסמיק וחייך אליה. "שלום, פרופסור קלאוד".
"טוב, למה אנחנו מחכים? הכרכרות מוכנות. לכו לעמדת הקבלה וקחו את הכרטיסים שלכם, היציאה מכאן לא תאוחר ב-10 דקות!"
מקס ואני הגענו לעמדת הקבלה. בתוך התא הפצפון ישב גבר מזוקן ומגודל עם שומה בולטת מאוד בקצה האף. "גורדון מואול" מקס לחש לי.
"שמות?" אמר גורדון.
"מקסימוס פטריק דונאלד," אמר מקס, "ודניאלה אנסטסיה קארטר". התפעלתי כשזכר את השם במלאו.
"הנה הכרטיסים שלכם. נסיעה נעימה." אמר גורדון ישלח יד ענקית לעבר החור שממנו לוקחים את הכרטיסים. לקחנו את הכרטיסים והתקרבנו לכיוון היציאה. "בי.7. אנחנו צריכים לעלות לכרכרה שכתוב עליה את האות 'בי' ואת הולכת להתיישב במקום 7, אני ב-6." צחקתי. "אני חושבת שהבנתי את זה גם בלי ההסבר".

***

" הנה, זה כאן" אמר מקס. כל אזור החניה של הכרכרות המה עכשיו בנערים ומשפחות שנפרדו מהם לשלום. עלינו לכרכרה שהייתה כתובה עליה האות "בי" והמתנו. לא היה אף אחד שצריך היה להיפרד מאיתנו.
"כמה זמן אורכת הנסיעה?" שאלתי את מקס.
"לפי מה שקראתי.. 8 שעות, לכל היותר"
"אלה הרבה שעות"
"לא כשאתה מבלה אותן עם בנאדם מעניין" הוא חייך, ושנינו צחקנו. לפתע דלת הכרכרה שלנו נפתחה. נערה בלונדינית וממושקפת נכנסה פנימה בסרבול, ולבסוף כשנעמדה במרכז הכרכרה, חייכה לעבר שנינו.
"כרכרה בי?" שאלה בהתנשפות.
"כן," אמר מקס ובחן אותה.
"אני נינה. נינה פונקה."
"אני מקס, וזו דני" מקס הצביע לעברי ואני נופפתי אליה.
היא התיישבה לידי ובחנה את מקס בחיוך ערמומי. מקס הבחין בכך והסתכל עלי, ואני עליו.
"אז.. תגידו, אתם ביחד או משהו כזה?" היא שאלה בכאילו אדישות. צחקנו.
"מקס הוא גיי" אמרתי לה. יכולתי להרגיש ממנה את מידת האכזבה שהרגשתי בעצמי כששמעתי על כך לראשונה.
"הו. טוב, זה חבל." היא אמרה, ואז חזרה לנושא.
"תלמידי שנה א'?" היא שאלה. הנהנו. "גם אני! מעניין אם נהיה כולנו באותו הענף. הייתי אומרת לכם למה אני רוצה להשתייך אבל אני לעולם לא אפתח פה לשטן".
בדיוק אז הכרכרה החלה להיגרר על האדמה שתחתינו. זה הרגיש כמו לנסוע על טור של במפרים מבלי להאיט. הכרכרה האיצה יותר ויותר. כולנו הבטנו מבעד לחלון בסקרנות. שאר הכרכרות נגררו גם הן יחד עם סוסיהן, ושאר תלמידי שנה א' הביטו בציפיה גם הם מהחלון, מנופפים להוריהם ומחכים שמשהו יקרה. לפתע הכרכרה שלנו החלה להתרומם מעל לקרקע. אחריה שאר הכרכרות. עפנו באוויר. הסוסים המעופפים נופפו בכנפיים והניעו את רגליהם כאילו הם רצים על אדמה, אלא שהם עשו זאת באוויר. באוויר! מקס ונינה השמיעו קולות של התפעלות ושאר הילדים נופפו להוריהם והוציאו את ידיהם מהחלונות בהתלהבות. שלט זוהר בתקרת הכרכרה הורה עלינו לחגור חגורות, ומיד התיישבנו ונחגרנו. כעבור מספר דקות הדהירה התמתנה והנסיעה הרגישה כמו טיסה. השלט כבה.
" זהו זה. אנחנו בדרך לשם" אמר מקס בעונג, שחרר את חגורתו ונשכב על כל המושב שמולי ומול נינה. השענתי את ראשי על השמשה והסתכלתי החוצה. אגם ענק ועצים ירוקים. שמיים. שום דבר אחר. העייפות ניצחה אותי, עברו עליי יומיים מטורפים. רגע לפני שנרדמתי חשבתי על כל מאורעות היומיים האחרונים. על החיים החדשים שלי.
על אני החדשה.
ואני מצפה לזה בקוצר רוח.