האקדמיה לכשפים מתחילים- פרק 1

הפעמון צלצל לסוף ההפסקה. הבטתי בלוח השעות שלי. כימיה.
"אני חושבת שאם תתחנני הם יאשרו לך לצאת. זה היומולדת שלך!" אמרה לי סאלי ופתחה את הלוקר שלה. עוד מהגן היא ואני החברות הכי טובות.
נאנחתי בתגובה לעצה שלה והתעלמתי ממנה. "איזה שיעור יש לך עכשיו?" שאלתי. "היסטוריה. ניפגש אחרי השיעור?" היא אמרה וצעדה לכיוון המנוגד לשלי. "בטח.." עניתי. לפני שהתחלתי ללכת לכיוון הכיתה שלי היא הצביעה על משהו מאחורי והזיזה את שפתיה בחיוך, לא הבנתי מה היא רצתה בדיוק. התחלתי ללכת לכיוון הכיתה כשזוג ידיים גדולות תפס אותי מאחור ועצם את העיניים שלי. ברנדון הארלי.
"היי, קארטר" אמר בקול משועשע כשהידיים שלו עדיין מכסות את עיניי. השתחררתי מאחיזתו והסתובבתי אליו. ברנדון הארלי היה קפטן נבחרת הפוטבול של בית הספר, כצפוי. הוא היה הנער הכי פופולארי בבית הספר, גבוה, חתיך, עשיר ו.. חצוף. הייתי אומרת לכם שאני מאוהבת בו כבר שנים אם זה היה נכון, אבל איפשהו אחרי חופשת הסמסטר הראשון בכיתה ח' ירד לי ממנו לגמרי כשהחליט להתנסות בעישון. באותה הנקודה דיי נפרדנו. דיי, הכוונה, אף פעם לא היינו זוג רשמי, אבל בכל בית הספר ידעו שאנחנו.. בערך ביחד. הוא לבש את מעיל הקולג' עם סמל נבחרת בית הספר וחייך אליי חיוך מטופש ומתחצף. "היי, הארלי" אמרתי בחיוך מאולץ, חסרת סבלנות. אסור לי להחסיר יותר משיעורי כימיה, בקרוב יש בחינות גמר והציון הסופי קובע הרבה לגביי העתיד שלי. הוא צחק צחוק רועם בגלל ההתחכמות שבתשובה שלי, כי קראתי לו בשם המשפחה שלו. "בדיוק יש לי כימיה עכשיו, אני חייבת להזדרז.." לא הספקתי להשלים את המשפט כשהוא אחז בפרק כף היד שלי למשך אותי קרוב אליו. המסדרון כבר היה ריק מתלמידים, ורק ברנדון, אוסטין וסדריק- שני החברים שלו, ועוד נערה שנדמה לי שהתלוותה לאוסטין ושמה היה שלי- עוד אחת מנערות הליווי שלו, היו שם. הוא הדיף ריח חזק של סיגריות ואפטר- שייב, והשילוב היה מזוויע.
"עוד מעט נגמרת השנה!" אמר בקול רם וקולו הדהד במסדרון. "בואי נבריז, יש לי מקום מושלם בשבילנו קארטר" הוא אמר בקול, ואז קירב אותי אליו יותר ולחש באוזני, "והוא אינטימי מספיק בשביל להעניק לך מתנת יום הולדת אישית ממני" הרגשתי שהוא מחייך. זה העביר בי צמרמורת. לאחר מכן הוסיף "באמת חשבת ששכחתי את יום ההולדת של החברה שלי?" הוא צחק ומשך אותי אחריו, אבל התנגדתי והתנתקתי מאחיזתו. "יש לי שיעור עכשיו, ברנדון.. סליחה, אני חייבת להיות שם. אולי בהזדמנות אחרת?" אמרתי והתכוננתי לעזוב, אבל הוא אחז בידי שוב והפעם הבעתו הייתה רצינית. "היום בעשר, ליד 'סטאר באקס'. אנחנו מתכננים לחגוג לכבודך.. החברה שלי בת 15 היום בחצות, צריך להתפרע!" הוא קרץ אליי וחייך חיוך עילאי. "אני.. אני לא החברה שלך, ברנדון.." אמרתי ונאנחתי. כנראה שהסטטוס שקיבלנו עוד בכיתה ז' לא יתמוגג בשום אופן, ברנדון ואני נועדנו להיות זוג לנצח בעיני בית הספר כולו. "מה שתגידי, קארטר" אמר ביובש. "אה כן, מזל טוב" אמר והסתובב, והוא ושאר החבורה התקדמו בכיוון המסדרון ונעלמו. הצצתי בשעון. אני מאחרת כבר בחמש דקות. הסתובבתי לכיוון השני והלכתי סוף סוף לכיתת כימיה.

***

"פינה, את חייבת להבין שאירגנו לכבודי מסיבה ענקית! אני חייבת להיות שם! את מתארת לעצמך שילדת יום ההולדת לא תגיע למסיבה שלה??"
"בוודאי שלא, את חייבת להגיע לשם כמה שיותר בדחיפות" היא אמרה ועיניה היו שקועות במסך הטאבלט שהחזיקה. מיד לאחר מכן הרימה אותן והסתכלה עלי. "תמתיני רגע, ג'ני- מה אמרת, דני?" נאנחתי. היא שוב מדברת באוזניה בזמן שאני מדברת איתה. "היום בשעה עשר, אני מוכרחה להיות בסטאר באקס, כל החברים מארגנים לי מסיבה, את מבינה?" היא הסתובבה. "את לא הולכת לשום מקום. אני לא מוכנה שתצאי ותסתובבי בשעה 10 עם בנים חרמנים והחברות המפגרות שלך."
"את לא רצינית. עכשיו גם חברות שלי מפריעות לך? מה רע בסאלי?"
"מה? הו, ג'ני, סליחה, לא דיברתי אליך. כן, תמשיכי. איפה היינו?"
עליתי לחדר העבודה של ארתור ופתחתי את הדלת מבלי לדפוק.
"כן?"
"ארתור, אתה מוכן להסביר לאשתך שביום הולדת 15 מן הראוי שתצא לבלות עם חברים במסיבה הענקית שאירגנו לכבודך?"
"מי יהיה שם?" שאל ולא הרים את עיניו מערימת הדפים שלו.
"כמה חברות וחברים"
"חברים?"
"כן, חברים."
"איזה חברים?"
לא עניתי. מה לענות? הוא ממילא מחכה רק לשם אחד.
"ברנדון הארלי יהיה שם?" הוא שאל, סוף סוף הרים את עיניו אליי והוריד את משקפיו.
"אז מה?" שאלתי והתגוננתי
"את יודעת שאני יכול להרוג את נער הזה. אם רק ייגע בך שוב.."
"ארתור!!"
"את לא יוצאת עם ברנדון הארלי, או אף בן אחר, כל עוד את תחת ההשגחה שלי!! זה ברור לך?!" הוא צרח עליי.
"זה.. זה יום ההולדת שלי!!" צעקתי בחזרה
הוא קם מכיסא העור החום שלו להסתובב לכיווני. עיניו הירוקות כאילו חרכו את העור שלי במבחן החודר.
"את חושבת שהעובדה שאת בת 15 מקנה לך אפשרות להשתחרר מההשגחה שלי עליך ולצאת עם בנים?! את הבת שלי!! בבית שלי יש את החוקים שלי, והבת של הכומר המקומי לא תיגע באף בן כשהיא בסך הכל בת 15!!" הוא צרח עליי והתקרב עוד יותר.
"אז מה אני אמורה לעשות ביום ההולדת שלי??" שאלתי ברוגז.
"תאכלי עוגה. תצפי בטלוויזיה. לכי לישון." הוא אמר באדישות וחזר לשבת מול הדפים שלו.
כעסתי. רתחתי. יכולתי לשמוע את קירות החדר נסדקים מאחוריי, ומיד הסתובבתי ונכנסתי לחדר. הדלת נטרקה מאחורי מעצמה וההדף מהטריקה סחף אותי קדימה עד למיטתי. נשכבתי עליה והרמתי את הטלפון. השעה כבר 21:34. 14 שיחות שלא נענו מסאלי, 37 הודעות ממנה. חייגתי לסאלי.
"היי, ילדת יום הולדת! איפה את??" היא שאלה.
"בבית..? למה ציפית?"
"אוקיי. ומתי לאסוף אותך?"
"עוד שלוש שנים, אולי? אני בעוצר"
"את לא רצינית. אפילו ביום ההולדת שלך?"
"אני פשוט שונאת אותם, סאלי.."
שתיקה ארוכה.
"אני אחשוב על משהו, דני. תהיי חזקה…" היא אמרה בעצבות.
ניתקתי.
שכבתי על המיטה וניסיתי להרדם.
התעוררתי לשמע נקישות על החלון. מי זה לעזאזל יכול להיות?
אוי אלוהים אדירים, זה ברנדון.
"הי, קארטר! חשבת שתוכלי להתחמק מאיתנו??" הוא צעק והתנשף מבעד לזכוכית של החלון. מאיתנו? מיד מאחוריו קפצה סאלי שנראתה כמו אחרי כל שיעור חינוך גופני, וגם היא חייכה חיוך אומלל.
פתחתי את החלון. "מה לעזאזל אתם עושים כאן? יתפסו אתכם במצלמות האבטחה!"
"אבטחה שמבטחה, הלילה הזה שווה כל עונש שתקבלי, תאמיני לי!" הוא אמר וחייך תוך שהתנשף.
"ברנדון, אבא שלי יכול…"
"לא אכפת לי." הוא קטע אותי.
"אז את באה?" שאלה סאלי. "הבאתי לך שמלה סקסית.." היא חייכה בערמומיות, נתנה לי את השמלה השחורה וקפצה למטה. ברנדון נשאר להביט בי כשאני מחליפה בגדים אבל סגרתי את החלון וצחקתי, והוא בסוף ירד. לבשתי את השמלה של סאלי.. היא מעט חושפנית. בכל מקרה, אין לי זמן להתלבטויות. נעלתי נעלי עקב שחורות שהתאימו לשמלה, התאפרתי, סידרתי את השיער ולקחתי את הטלפון ותיק קטן עם כסף. קפצתי החוצה דרך החלון וברנדון הושיט לי יד כדי שאוכל לרדת בביטחון. התרחקנו משטח הבית ונכנסו לרכב של ברנדון. שניה לפני שהסתלקנו משם יכולתי לראות את האור הבוקע מחדר העבודה של ארתור.

סטאר באקס לא ממוקם רחוק מהשכונה בה אני גרה. הגענו למקום תוך 15 דקות. ברנדון קפץ ראשון מהרכב ופתח לי את הדלת, ואז פתח גם את הדלת של סאלי. הוא התקדם לכיוון המסעדה ואחז בידי, ולרגע הרגשתי כמו שהרגשתי כשהייתי מאוהבת בו. סאלי הלכה לצידי ותפחה את דלתות הזכוכית של המקום, שהיה מואר באור סגול ומקושט בהמון בלונים. בכניסה חיכו עשרות ילדים מבית הספר שמחאו לכבודי כפיים ושרקו, חמיד המוזיקה החלה להתנגן וכולם ניגשו אליי ואיחלו לי מזל טוב.
"איך המרגש, ילדת יום הולדת?" שאל ברנדון, ומיד תיקן את עצמו. "סליחה, נערת יום ההולדת". הוא חייך אליי. " נפלא. חוץ מהעובדה שהשמלה הזו לא מכסה כלום בערך וקר לי" צחקקתי. הוא רפרף עם עיניו על השמלה שלי והתעכב על אזור הישבן והחזה שלי, והדבר העביר בי צמרמורת, כמו היום בבוקר. "את נראית סקסית בטירוף" הוא אמר והמשיך להביט בשמלה. אפילו עם עקבים הוא היה גבוה ממני בחצי ראש לפחות. "תודה.." אמרתי לו.
הוא משך אותי אחריו לכיוון היציאה האחורית. " לאן אנחנו הולכים?" שאלתי. "זו הפתעה" הוא לא הסתכל אליי והמשיך ללכת. התרחקנו מאזור המסיבה, המוזיקה והאורות נחלשו, עד שהגענו לאזור מחוץ למסעדה שמעולם לא ידעתי על קיומו, אף על פי שביקרתי במסעדה הזו מאות פעמים. הרוח שם הקפיאה אותי, ושוליי השמלה התרוממו. עיניו של ברנדון נפקחו ואני הסמקתי ממבוכה ומכעס, ומיד הרוח נרגעה והשמלה חזרה למקום. ברנדון נראה מבוהל לרגע, אבל אז התעשת על עצמו והניח את ידו על גבי התחתון.
"הבטחתי לך הפתעה, אם את זוכרת…" הוא לחש והתקרב אליי. "ואני לא מפר הבטחות, נערת יום הולדת. מוכנה לערב שלא תשכחי לעולם?" הוא שאל והתקרב עוד יותר. הוא רצה לנשק אותי! סובבתי את הראש והבחנתי במזרון מעופש מתחת לסככה ממש מאחורי. מה לעזאזל קורה כאן?! מבלי שיכולתי למנוע זאת, הוא כבר נישק אותי. היה לו טעם מר וריח חזק של סיגריות. ניסיתי להשתחרר מאחיזתו אבל הוא רק דחף אותי אחורה עד שנפלתי על המזרן המעופש. אבק נפלט ממנו והשתעלתי כשנשמתי אותו. הכל היה מעורפל כל כך.. הוא נגע בי, הפשיל את שרוולי השמלה הדקים והוריד ממני את החלק שכיסה את החזיה שלי, תוך שניות אחדות, במיומנות שרק מקצוען רוכש. ניסיתי להשתחרר אבל הוא היה כבד מידי. הוא רכן מעלי. זו הייתה טעות ללבוש את השמלה הזו, זו הייתה טעות לצאת הערב. תעשי משהו!
"ברנדון! קום ממני!!"
הוא קטע את דבריי בנשיקה רטובה ודוחה. לא היו בי מספיק כוחות להעיף אותו ממני. עד לחלק בו ניסה להוריד את החזיה.
הרגשתי את גופי מתלהט ואת לחיי מאדימות. בבת אחת רוח מקפיאה העיפה את גג הסככה והרימה באוויר את ברנדון, סובבה אותו ואז הפסיקה. הוא נחת מגובה 4 מטרים על רצפת הבטון המלוכלכת.
"מה לעזא.." כשסדקים החלו להיווצר ברצפה עליה היה שרוע הוא השתתק ובהה בהם מתארכים, המום. לפתע האזור עליו שכב ברנדון ברצפת הבטון התנתק משאר הריצפה ונפל למטה, לתוך המסעדה. נשארתי יושבת על המזרון, רותחת מזעם. קמתי, סידרתי את השמלה והבטתי מטה אל תוך החור. כל אורחי המסיבה התקרבו אל ברנדון הפצוע ואז הסתכלו למעלה, אליי. סאלי קפצה מביניהם. "דני! מה לעזאזל קרה שם למעלה?!"
שתקתי. כולם חיכו לתשובה, כשאז התעורר ברנדון. "היא.. היא! היא עשתה חור ברצפה, ו.. ורוח! אני עפתי!" הוא צעק לעברי ואז התעלף שוב. כולם בהו בי המומים. לא ידעתי מה לעשות, רציתי למות ממבוכה.
צפצוף מכונית.
קמתי והסתכלתי למטה. ארתור ופינה.
הם יצאו מהרכב זועמים ומיד קלטו אותי על הגג.
"דניאלה!! רדי משם מיד!" ארתור צרח אליי.
טוב, עכשיו באמת רציתי למות.
וכשנדמה היה שהכל גרוע וששום דבר לא יכול להתחרבן יותר מעכשיו, השעון הורה על חצות. היי, זה אומר שבדיוק לפני 15 שנים נולדתי!
מערבולת ענקית שהגיחה משום מקום בתוך שמי הלילה משכה בחזרה למציאות את תשומת לבי. מתוך המערבולת קפצה אישה גבוהה, לבושה בשמלה ארוכה כסופה- כחולה. היא כמעט התרסקה על הבטון הסדוק כשבחצי השניה האחרונה רוח רוממה אותה והנחיתה אותה בשלום ובזהירות על הרצפה. היא חייכה אליי חיוך טוב. שיערה הכתום היה אסוף בצמה ארוכה לאורך שמלתה המשונה.
"דניאלה אנסטסיה קארטר?" היא שאלה
"כ.. כן..?"
"מזל טוב ליום הולדתך ה-15! שני פרי קלאוד, כידוע לך. אבקש ממך להתלוות אליי."
"סליחה?"
"זה פשוט, רק אחזי בזרוע שלי." היא הושיטה לעברי את ידה וחייכה. נשארתי עומדת במקום, המומה.
"נו? ההסעה שלך תכף יוצאת לדרך, ולא כדאי שתאחרי ליום הראשון שלך"
"מה..? היום הראשון שלי? איפה?"
"באקדמיה לכשפים מתחילים, כמובן!" היא ענתה כאילו הדבר היה מובן מאליו. נשארתי לעמוד שם, לא הבנתי שום דבר.
"אל תגידי לי שלא קיבלת את המכתבים ששלחנו לך"
"אין לי שמץ של מושג על מה את מדברת.." עניתי.
"טוב, אם כך, כנראה שאצטרך להסביר לך בעצמי. אבל עכשיו כדאי שנצא. קדימה!"
הסתכלתי לאחור. ארתור ופינה עמדו שם המומים. הסתכלתי לתוך החור שברצפה. גם שם כולם שתקו ונראו המומים. הבטתי שוב באישה המוזרה. בחנתי אותה. אני חולמת? צבטתי את עצמי. אאוץ'! לא, אני לא חולמת.
אם אני הולכת יחד עם האישה הזו, חיי ישתנו לנצח.
חייכתי אליה חזרה ומבלי להביט לאחור רצתי לעברה ואחזתי בידה.
"אני מוכנה" עניתי.
היא חייכה שוב. "אם כך," אמרה, ואז הביטה למעלה, "כדאי שנמהר". יכולתי לשמוע את ארתור מקלל משהו אחרון שלא הבנתי כשהתרממנו במהירות בזק לשמיי הלילה.