האקדמיה לכשפים מתחילים- הקדמה
עליתי לחדר וטרקתי אחריי את הדלת. שמעתי אותם רבים למטה, צועקים ומתחממים. ככה זה תמיד, כשאני מכעיסה אותם הם מתרגזים ומכעיסים האחד את השני בדיבור עליי ועל מה שאני עושה לא בסדר, על עד כמה שהם לא סובלים את גיל ההתבגרות הדפוק הזה, והם רק ממשיכים לדבר ולהתלהט ולרצות שאני אעלם. אלה ההורים שלי, כך אני נאלצת לקרוא להם. אני אפילו קוראת להם בשמותיהם הפרטיים, ארתור ופינה. שלא תטעו, אני לא מאומצת. אלה ההורים הביולוגיים שלי. אני שונאת אותם. שקלתי הרבה את משמעות המילה, אני באמת שונאת אותם. כי כשאבא שלך רודף אחרי בנים שאת יוצאת איתם ומבריח אותם, ואז קורא לעצמו הכומר האזורי, וכשאמא שלך נועלת אותך בחדר משעה 21:00 ומתקינה מצלמות אבטחה בכל הבית ועד לרדיוס של 15 מטרים ממנו, קשה מאוד שלא.
שמי דניאלה אנסטסיה קארטר, או בקצרה דני. היום בחצות ימלאו לי 15 שנים. אני בכיתה ט', לומדת בבית הספר המחוזי על שם בנג'מין פרנקלין. יש לי שיער שטני גלי ועיניים בצבע ברקת חיוורת עם נגיעות של אינדיגו. אפשר להגיד שאני רגילה לחלוטין. אני בגובה הממוצע ושוקלת קצת יותר משכל נערה הייתה רוצה לשקול, אבל זה נורמאלי. אני בהחלט נורמאלית. טוב.. זאת אומרת, בהנחה שמרוב עצבים הרמת רצפות אבן בחדר בכוח המחשבה היא דבר נורמאלי, או טריקה של דלת במשב רוח מסחרר שיכול להעיף כיסא עץ.. כלומר, אני משוכנעת שאחד מאלה קרה לכם פעם כשכעסתם.. זו לא רק אני!
אלה נורמאליים…
נכון?
תגובות (2)
נשמע ממש מעניין! אני מחכה לפרק הראשון.
וואי זה נשמע ממש טוב תתחילי ^^