האקדמיה לייצורים – פרק 6 –
***
"רייצ'ל, תתעוררי! רייצ'ל!" צרחותיה של מיילי המהמו מעליי וידה סטרה לי בכוח. הראש שלי צלצל והתנדנד מצד לצד כשטלטלה אותי. פקחתי את עיניי לאט לאט, ומלמלתי משהו שלא ידעתי בעצמי. מיילי הייתה רכונה מעליי, ברכיה משני צדי גופי. על היד שלה נראו סימני דם והדמעות השחורות שלה ירדו לאיטן.
ההכרה שלי עדיין הייתה מטושטשת, אבל במצב הרבה יותר טוב ממקודם. ניסיתי להושיט יד אליה, אבל לא הצלחתי להרים את היד ליותר מגובה של שלושה סנטימטרים.
"כנסיה," מלמלתי לפתע, "כנסיה ומיכל זכוכית. הרבה מים." העיניים שלי נפערו באחת והאישונים שלי התרחבו כל כך עד שהרגשתי אותם יוצאים ממקומם. התרוממתי לכדי ישיבה זקופה בעוד מיילי קמה מעלי. "רייצ'ל, את שומעת אותי?" יבבה לאוזן שלי באומללות.
היא החזיקה לי את היד ומלמלה כל מני דברים. "תפסיקי לצרוח!" ניסיתי לצעוק ללא הצלחה וכיסיתי את אוזניי בידיי. נשענתי אחורה כי הרגשתי שהראש שלי עומד להתפוצץ.
"מישהו!" צעקה לבחוץ. "תקראו למישהו, למה אתם עומדים ככה? היא מדממת!" כן, הנחתי לעצמי שאנשים מסתכלים עלינו.
"אני מה..?" הכרחתי את עצמי להרים את הראש, אבל זה רק כאב יותר. עצמתי את העיניים ונשמתי נשימה אחת עמוקה. הריאות שלי צרבו כאילו שרפו אותם עם כדור אש, והרעשים מסביבי הלכו ונחלשו. "אני הולכת למות, נכון?" מלמלתי לעצמי. הרגשתי את פעימות לבי נחלשות.
"לא,לא,לא,לא, את לא תמותי, שמעת? תישארי ערה, רייצ'ל. אנחנו תכף נגיע למרפאה, פשוט תישארי ערה." היא החזיקה לי את הפנים והוזזתי את היד לאות אישור.
מזווית הראייה הדפוקה שלי ראיתי נוזל אדום שמכסה את כולי. מדהים, אני מכוסה בדם של עצמי. בקושי הרגשתי והגבתי כשהגב שלי כל כך כאב מזה שהעבירו אותי לאלונקה או משהו כזה. אלוהים, אני רק רוצה לגמור עם הסיוט הזה. כל כך כואב לי.
"מיילי, כל כך כואב לי, תעשי משהו. בבקשה, אני רק רוצה למות, תעזרי לי." בכיתי.
"אנחנו נטפל בך, אל תדאגי. את תהיי בסדר." ליטפה לי את הלחי ולחצה אותה. הסבתי מבט אל הצב והבחנתי שהיא רצה לידי, ולא שמתי לב לזה בכלל.
התעוררתי צורחת מכאבים, מחט חודרת לכל מקום בגוף שלי בערך.
"היא ערה!" מישהו צרח. ובכן, לא צרחתי מתוך שינה הפעם, נכון? אז כן, אני ערה.
"תרדימו אותה שוב!"
"זה מסוכן מדי; משככי כאבים!"
"אתה רוצה לסמם אותה תוך כדי ניתוח, כשהכל פתוח, אידויוט מהולל?"
"אה, כן! זה לא מפריע לנו, ולא לה, אז פשוט תדחפו לה כמויות מוגבלות של מורפיום!"
"תמשיך לחלום, חבוב! לא בניתוח שלי!" הרגשתי אצבע מתנופפת מעלי בתנועה של דיווה.
"אתה לא מריה קארי, אז תעשה שהכאב הדפוק יפסיק!" צרחתי בתגובה לשני האנונימיים.
הרגשתי משהו חדש נתקע בזרוע שלי, והכאב לאט לאט שכך. לא עברו יותר מעשר דקות, ומחיאות כפיים נשמעו. משככי הכאבים התחילו לאבד מההשפעה שלהם, והרגשתי כאב, אבל גם הקלה. הדם הפסיק לזרום. התנקיתי. אני יהיה בסדר.
״תודה,״ מלמלתי אל הרופאים והאחיות שעזרו לי לקום. ״אז, איזה ניתוח זה היה?״
״מוזר, בעיקר.״ ענה אחד המנתחים, ואני כמעט בטוחה שזה האחד שקראתי לו מריה קארי. ״את מבינה, אנחנו הוצאנו רסיסי זכוכית מהגוף שלך, אבל את היית בכלל במיטה לפי מה שהבנו.״ הסביר השני, קולו היה מחוספס ועייף, הוא היה מבוגר. העיניים שלי נפערו. הם הוציאו רסיסי זכוכית מהגוף שלי.
המיכל היה עשו מזכוכית.
הזכוכית דקרה אותי כשהתרסקתי.
הרמתי את עיניי מהספר כשהחברים שלי נכנסו. בכל אופן, הראשונים שהכרתי כאן.
״אוי, אלוהים הטוב שבשמיים.״ גיחך ג׳ייסון, ״איך עשית את זה לעצמך?״
צחקתי. ״יש לי יכולות מיוחדות, ואני יודעת בדיוק מתי להשתמש בהן. ברצינות, מי היה חושב לצרוח מתוך שינה?״ חייכתי בהתנשאות מזויפת. כן, צחוק היה הדרך שלי להעביר כל נושא מביך. כולם התיישבו לידי והרגשתי מוזר. "תפסיקו, שניכם. זה לא מצחיק." נזפה מיילי.
"הבדיחות שלי מצחיקות, אל תהרסי את הכיף בזה שאני מוקפת תחבושות מזורגגות." חייכתי.
"כן, אם את אומרת." מלמל מייקל.
"אלוהים, אתם כאלה דיכאוניים. אז, הוציאו לי זכוכיות מהגוף, אז מה? אז אני יכולה למות."
הפנים שלהם קדרו. "זהו זה." אמרתי. "צאו החוצה."
"אמ.." הבעה מבולבלת עלתה על שלושת הפנים שמולי. ברגע הזה הבנתי שאני מטורפת, בערך. "אני לא צריכה את הפנים הקודרות שלכם חודרות לי דרך התפרים, אנשים."
"יום אחד, גם הפנים שלך יראו ככה, כשאנחנו נגסוס. נתראה." הם קמו וחזרתי אל הספר.
"תודה באמת!" צעקתי אחריהם. הדלת נפתחה, וקרוליין נכנסה מחייכת.
"איך את מרגישה?" שאלה ומשכה כיסא אליה. היא התיישבה, וכל השיער שלה גלש על כתפיה בזמן שעשתה את זה.
"טוב, זה כואב, אבל אני אהיה בסדר. אני מתכוונת, איזה ברירה יש לי? אני אהיה בסדר." עניתי.
"אני יודעת את זה, אבל בזמן שאת עסוקה בלהתעלף לך, אנשים דואגים לך. את תתבגרי עוד מעט והסיכון שלך יעלה. תצטרכי לשמור על עצמך. זה יהיה קשה בשבילך, אבל לאנשים מסביבך הרבה יותר. אל תעשי שטויות, רייצ'ל. הם לא רוצים שתמותי."
"אני אשתדל." עניתי בקצרה. היא צדקה, והייתה לי תחושה משונה שהיא צדקה. לא ידעתי איך. "עכשיו, כשהבהרנו את הדברים," איזה דברים בדיוק? "מישהו בא לבקר אותך." חייכה וקמה.
בהתחלה חשבתי שאלה ההורים המאמצים שלי, אבל שיילין עמדה בדלת והיססה אם להכנס או לא. "את יכולה להכנס, את יודעת." אמרתי והושטתי אליה יד. היא צעדה מהר ועמדה לידי.
קצוות אחדות מהשיער שלה קפצו בעצבנות מהקוקו החום שלה.
היא לבשה חולצה עם שרוולים ארוכים בצבע כחול (שהייתה שלי פעם) וג'ינס קרועים וצמודים. העגיל השלישי שלה נצץ באור והסניקרס שלה השמיעו רעש קטן כשזזה.
"היי," אמרה.
"את יכולה גם לשבת." גלגלתי עיניים וצחקתי. היא ישבה על הכיסא. "התכוונתי, לידי."
התיישבתי בשיכול רגליים ופיניתי לה מקום. היא חייכה והתיישבה.
"אז, החיים שלך נהיו מעניינים בזמן האחרון?" הזזתי קווצת שיער סוררת אל מאחורי האוזן שלה. היא צחקה, ושרירי הפנים שלה נרפו. "לא, לא משהו מיוחד." אמרה.
"איך אמא ואבא? הם בסדר?" עטפתי את המותן שלה והנחתי את הסנטר שלי על כתפה.
"את לא חייבת לשאול, או לקרוא להם ככה." עיניה פנו אליי. "אבל אני רוצה. באמת." עניתי.
"טוב, אבא ואמא רבו, ואבא חטף התקף לב. הוא בבית חולים."
תגובות (3)
וואי תמשיכי זה טוב :)
תודה :)
את כותבת מהמם!!!!
תמשיכיייי