האקדמיה לייצורים – פרק 5 – [העלאה שנייה]

אני וחברתי החדשה, לינדזי, ישבנו וצפינו בסרט על המיטה שלי, כשהפלאפון שלי צלצל.
הבטתי בצג והופתעתי לראות את המספר של מי שהייתה חברתי, אבל לא שמעתי ממנה יותר משבוע.
אריקה.
"היי, אריקה." עניתי. "איך את מרגישה?" סימנתי ללינדזי שאני אחזור בתוך כמה דקות ויצאתי אל המסדרון החשוך. היא צעקה ונאלצתי להרחיק את הפלאפון מהאוזן שלי.
"אלוהים אדירים, רייצ'ל! חיפשנו אחרייך בכל מקום!! אומייגאד, את לא תאמיני. אני לא האמנתי להורים שלך ולשטויות שהם אמרו לי. איפה את? אני באה לאסוף אותך עכשיו."
"אריקה -"
"לא, לא, לא! אריקה באה לאסוף אותך, מותק. רק תני לי להבין איפה לעזאזל את נמצאת, כי אני לא קונה את החרא של ההורים שלך, מתוקה." יכולתי לשמוע אותה מורחת את הליפגלוס הנוצץ שלה תוך כדי שהיא מסתכלת במראה שלה באוטו. "אריקה, אל.."
"אוקיי, אני ברוורס. לעבור קודם אצל אד? ברור שכן. אני אקח אותו. הוא התגעגע אלייך כל כך!"
מה את אומרת. "לא, ברצינות, דארלינג. הוא גם אמר שהוא ממש מצטער ו.. אמ. רגע."
"אריקה. ארי, תקשיבי לי. אם את יוצאת מהחניה, אני מגיעה אלייך ומפוצצת את התיק איפור.
תעזבי אותי בשקט, אוקיי? אני לא חוזרת. אני לא חברה שלך יותר, לא של הבנות.
תגידי לאד שהוא יכול ללכת ל-" שרשרת של קללות נפלטה מהפה שלי, שיכולתי לשמוע את הפה שלה נפער.
"מי מת והפך אותך למניאקית, רייצ'? בסדר, אני לא צריכה להיות חברה שלך. אני מאחלת לך גיהינום." היא ניתקה לי בפנים, ונשארתי עם חיוך על הפרצוף שלי. לא אכפת לי ממנה, לא מהבנות, לא מאד. אני בסדר כאן.
"את בסדר שם?" קולו של מייקל קטע את קו המחשבה שלי. הסתובבתי באחת.
"מה אתה רוצה?" שילבתי את ידיי והשענתי את גופי על רגלי הימנית.
"אל תהיי קשה איתי. אני מצטער, בסדר? זה פשוט ש.. נמאס לי מבית הספר הזה. מכולם פה." חייך והשפיל את ראשו לרצפה.
"ואתה מספר לי את זה, כי?" הרמתי גבה בשאלה. לעזאזל, אור רך נכנס דרך החלון והאיר לו את העיניים. חיבבתי את מייקל, לא יותר מזה. שום דבר רציני לא היה יכול לקרות בינינו.
צחקקתי מעצם המחשבה שאם היינו יוצאים, מהר מאוד היינו נמאסים אחד על השני, ומתחילים לריב. כנראה שגיחכתי בקול, כי הוא הסתכל עליי במבט מוזר. "מה?" שאל.
"כלום. פשוט כלום." חייכתי ונכנסתי אל החדר. סגרתי את הדלת והתיישבתי ליד לינדזי.

התייצבתי בחדר הדרמה בסוף היום, שהוסב להיות חדר 'כוחות מיוחדים שצורכים אימון' או בקיצור, כמש"א. מירנדה, המורה, צעדה אל החדר. כל התלמידים (זאת אומרת, שבעה תלמידים.) נעמדו, ולחששו בשקט, "בוקר טוב, מיס מאיירס." הנאה צרופה. באמת.
כולנו התיישבנו אחרי שהיא שילחה בנו חיוך מסופק, ונתנה אישור לשבת. בחיי, האישה
נראית כמו מרשמלו, אבל היא יכולה להיות מכשפה.
ברצינות, מה עובר עליי? בזמן האחרון אני מתנהגת כמו גנגסטרית.
אוקיי, עכשיו אני מתווכחת עם עצמי. פסיכולוג? אולי. פסיכיאטר? כנראה. כן.
היד שלי הייתה בדיוק שעונה על המרפק והמחשבות שלי נדדו, כשמירנדה צעקה לפתע "רייצ'ל! שימי לב!" כמעט נפלתי מהכיסא וכולם הסתכלו עליי. "תסתובבו בחזרה, ג'וקים."
אמרתי בכעס וסידרתי את תנוחת הישיבה שלי. השתדלתי לשים לב במיוחד לשיעור במקום לרחף, למרות שרציתי לבעוט בכיסא ולברוח משם. כן, זה היה מרגיש טוב.
ברגע שנגמר השיעור אספתי את הדברים שלי ויצאתי החוצה.

הגעתי לחצר האחורית, שלא היו בה הרבה תלמידים, עם שני העצים ההם. לא התקשתי לטפס על העץ, מתעלמת מהידיים שלי שנפצעות מהחיכוך בענפים ובגזע. התיישבתי בדיוק בהצטלבות של שני ענפים וסיכלתי את הרגליים שלי. הוצאתי מחברת מיותרת והתחלתי לצייר את מה שראיתי כשהסתכלתי למטה; שתי רגליים וענפים. אם היו מצלמים את זה ומוסיפים לזה כמה אפקטים, הצילום היה יוצא ממש יפה. בסופו של דבר, הציור היה בשחור לבן על דף חלק, והיה יפה יותר מהמציאות.
״מה את מציירת?״ מייקל נשען על הצטלבות יותר גבוהה מעליי, ורכן אל המחברת.
״טוב, תנחש; הרי לא ראית את הציור.״ עיקמתי את האף בחיוך ודחפתי את הראש שלו ל'מעלה.
"סליחה," צחק. "את מציירת יפה."
"אני לא 'מציירת יפה'. אני אמנית." הצלבתי את שתי האצבעות השמאליות באוויר והנחתי את ידי הימנית על הלב, בתנועה מתנשאת. "מצטער, אמנית יקרה. אני אלך אתן לך להמשיך לשפר את העולם עם היצירות שלך." ירד מהעץ וקד בציניות.
"נתראה, נערי." צחקקתי וקדתי גם אני.

נכנסתי בשקט אל החדר, בשעה מאוחרת. לקחתי כמה דברים ונכנסתי אל המקלחת.
שמעתי נחירות קטנות מכיוונה של מיילי וצחקתי בשקט. בקבוק השמפו החליק לי מהיד, ורפלקס שלא ידעתי שיש לי גרם לכף הרגל שלי לתפוס אותו.
שחררתי אנחת הקלה שקטה מפי ומשכתי בכתפיים. "לא משנה," מלמלתי והתעלמתי כמו שעשיתי להדברים שלא הייתי רגילה אליהם פה, או לא ציפיתי שיהיו. למשל, היו כאן תלמידות שהיו דומות להיפיות עם פרחים בשיער וחיוכים.
ברצינות, זה אקדמיה לכל מה הייצורים המוזרים בפלנטה שלנו (או לפחות החלק בארה"ב), לא?
בכל אופן, נכנסתי להתקלח בשקט ויצאתי כעבור כמה דקות, לבושה בחולצה קצרה שקניתי בטיול לאורלנדו, ושורטס קצרצרים. נכנסתי למיטה ונרדמתי כמעט מיד.

***

הייתי כלואה בתוך עליית גג של כנסייה ישנה. זה היה מוזר, כי למען האמת האבא המאמץ שלי חצי יהודי וחוגג חגים יהודיים, אף פעם לא אהבתי כנסיות ולא הלכתי לכאלה.
אור בהיר של יום דגדג לי את האף והציק לי. ניסיתי להתקדם כמה צעדים, אבל הבהונות שלי נתקעו במשטח חלק ושקוף.
זכוכית. היא הייתה חזקה ומעצבנת ביותר.
הושטתי את הידיים שלי לבחון עד כמה גדול המיכל, והיה לי מרחב של בערך מטר מכל צד.
לא טוב, אבל גם לא רע. בדיוק כשהמילים האלה עלו לראשי, נוזל שקוף ומוכר הרטיב לי את כפות הרגליים. רגע, למה לעזאזל אני יחפה? המים זרמו והגיעו לי אל המותניים, ואז אל בית החזה. הבנתי שבקרוב אני אטבע ואמות, ושאני חייבת לפחות לנסות לצאת מפה.
הפניתי את צד הגוף שלי אל קיר הזכוכית, והתנגשתי בו הכי חזק שיכולתי. הוא נסדק. המשכתי לדפוק עליו באגרופיי ולהלחם, והוא התחילה להיסדק יותר ויותר.
איגרפתי אותו שוב ושוב, והידיים שלי התחילו לדמם, שברי זכוכית נכנסו אליהן. הן צרבו ורציתי לוותר, אבל לא יכולתי למות. לא ככה. מכה אחרונה, הזכוכית התנפצה ברעש וכל המים (שבינתיים עברו את עיניי ואת המצח שלי) נשפכו החוצה, אדומים – צהובים מהדם, ביחד איתי. ספק נפלתי, ספק התרסקתי על כל הזכוכיות וכל הזרועות שלי כבר היו מכוסות חתכים.
"רייצ'ל!"
איבדתי את ההכרה.
שוב.

***