האקדמיה לאומניות #פרק שלישי

-נקודת מבט לוסי-

לעבור מקליפורניה ללונדון היה הדבר הקל ביותר שעשיתי כל חיי הקצרים. מגיל חמש עשרה חיכיתי לרגע שאעזוב את ההורים העסוקים שלי, כך או כך לא ארגיש בחסרונם. וחברים זה לא דבר שיש לי, ככה שלא הייתי צריכה להיפרד מהם. אני כל חיי למדתי בחינוך ביתי, זה היה דבר נחמד עד שהגעתי לגיל ארבע עשרה. רציתי חבר, הייתי נואשת לחבר. הייתי בת טיפש עשרה שהקשר היחיד שלה עם המין השני הוא באינטרנט. אך במהרה הצורך הטיפשי הזה בחבר עבר, הוא לא עבר כי לא רציתי, עדיין רציתי. הוא עבר כי אז החלו התחרויות המקומיות בבלט, כמובן שרציתי להשתתף, נתתי את כל כולי במבחני הבד, אך בגלל שהמשקל שלי לא היה על גבול האנורקסי הם לא הסכימו לקבל אותי. ההורים שלי קיבלו את זה קל לעומתי, הם תמיד פיקפקו בכישורי הריקוד שלי. "את יכולה למצוא לך תחביב טוב יותר." הם נהגו להגיד ואני נהגתי לשתוק ולהזעיף פנים, כמו תמיד. בגלל הכישלון שלי במבחני הבד ההורים שלי הסכימו לשלוח אותי, אחרי שיכנועים רבים, לבית ספר רגיל. מה שאחר כך התברר לי כרעיון גרוע. היו לי נימוסים, הייתי לומדת והייתי מתנגדת בכל כוחי לרעיון מטופש כמו 'הברזה שכבתית.' מה שגרם לכולם להדביק לי את הסטיגמה של החנונית והחרשנית, כל זה לקח חודשיים ולאחר מכן בכיתי להוריי שאני רוצה לחזור ללמוד בחינוך ביתי, מה שהרגיש להם כמו טפיחה על השכם.

לבשתי את הסקיני ג'ינס הצמוד שלי ואת חולצת הטריקו הלבנה שלי. השיער החום שלי היה כבר אסוף בקוקו עגבניה הדוק וגבוה. שמתי את בגדיי הבלט בתוך התיק הגדול ולקחתי מונית ל'וורקס'.
הנסיעה הייתה קצרה, אבא שלי השיג את המלון הקרוב ביותר למקום.
"להתראות." הנהג חייך חיוך נרגש כששילמתי לו את המחיר הנמוך.
נכנסתי אל מתחם האקדמיה. דשא, דשא ודשא היה כל מה שראיתי. דשא ירוק שנצץ כתוצאה מקרני השמש שמחממות אותו. קבוצות של אנשים ישבו על הדשא, עברתי בינהם. חלקם שרו, חלקם ניגנו בכינורות, חלקם סתם צחקו ודיברו וחלק רקדו ריקודים שלא יכולתי לדמיין את עצמי רוקדת אותם. מה שהיה משותף לכולם הוא הביטחון שהראו פנייהם, שנאתי להרגיש חסרת ביטחון, שנאתי להרגיש הבחורה החדשה, והקטע של הלהיות לבד לא באמת גרם לי לדאוג, אני רגילה לכך.
נכנסתי אל תוך הבניין הגדול שהיה עמוס באנשים עסוקים. רצפה לבנה, מצוחצחת ומבריקה נחשפה לפניי, הקירות היו צבועים באפור בהיר, נקיים מכל תמונה או קשקוש. מברשות כסופות נפלו מהתקרה הגבוה, המראה היה בהחלט מרשים, מרשים ומשעמם. כיסאות שחורים היו מפוזרים בכל מקום, הם בהחלט לא היו זורקים לכאן כיסאות שחורים וזולים, כנראה ההחלטה הזו נבעה מעומס האנשים שרודפים את המקום.
כשמצאתי כיסא פנוי בין כל האנשים התיישבתי עליו, הנחתי את התיק הגדול על ירכיי והמשכתי להביט במקום.
"לחוצה?" האישה שלצידי שאלה, שיערה היה חום גלי וארוך, לעינייה החומות היו צורה מיוחדת, עורה היה שזוף, לא בהגזמה אבל בהחלט אם ישוו אותה לצבע עורי היא תהיה כהה למדי. שפתייה התעקלו לחיוך גדול שחשך שיניים לבנות וגבותייה הדקות הורמו. "מריאנה ג'וני." היא ככל הנראה הציגה את עצמה.
"לוסי בראון," אמרתי בהססנות והתעלמתי משאלתה הראשונית.
"בראון?" היא כיווצה את עינייה הקטנות, כאילו ושקעה במחשבות של עצמה, "את הבת של דיוויד והלנה בראון?" היא שאלה את השאלה הכל כך צפויה.
הנהנתי בראשי בחוסק חשק, אם הייתי יכולה הייתי מעלימה כל קשר שיש לי אליהם.
"את כל כך ברת מזל," היא אמרה בהערצה, "בטח יעבירו אותך." היא מלמלה לעצמה.
קימטתי את מצחי, "מאיפה את כל כך בטוחה?" שאלתי במין תוקפנות והיא די נרתעה,
"כי את בת של הורים מפורסמים, את יודעת כמה ידברו עליהם?" היא אמרה כאילו ופלטה את כל מה שחשבה.
נחרתי בזעף, "אם הם יקבלו אותי זה רק בגלל הריקוד שלי. בטח לא בגלל ההורים שלי."
היא משכה את כתפייה, "אז מה את הולכת להראות לכם?" היא העבירה נושא ושמחתי על כך.
"קטע מאגם הברבורים." חייכתי בגאווה. היא חייכה גם ולא ענתה, הנחתי שעל פי הלבוש שלה היא רקדנית היפהופ או משהו בסגנון, אז היה מיותר לשאול.

בחור גבוה יצא מהחדר בחנים לציירים, לפחות ככה כתוב על הדלת. חבורת רקדנים יצאה שמחה מחדר הבחנים וגרמה לי לתהות, "הם אומרים תשובה במקום?" שאלתי את מה שחשבתי.
מריאנה משכה בכתפייה וקמה מהכיסא, "בואי נראה." היא חייכה ורצה במהירות לכיוון חדר הבחנים. הבנתי שהגיע תורה. בדקתי על הדלת את רשימת השמות, תורי צריך להיות אחרי עוד מישהו אחד, מה שהשאיר לי את הזמן להחליף את הבגדים.
פילסתי את דרכי לשירותים שהיו קרובים לחדר הבחינות. השירותים, להפתעתי, היו ריקים. צבעם של השירותים היה משעמם בדיוק כמו המבנה עצמו, משעמם אך מפואר.
נכנסתי לתא השירותים ולבשתי את שמלת הבלט המהודרת ביותר שיש לי. לבנה אשר קצוותיה פתוחות, נוצות לבנות של ברבור מעטרות את קצוותיה ופס אפור עדין אך מנצנץ טייל מהתחלתה ועד סופה. נעלתי את נעליי הבלרינה הלבנות שלי, אלה שבדרך כלל מכאיבות לכפות רגליי הכי הרבה, אבל חלק מהמבחן הוא גם ההופעה. בדקתי אם הקוקו שלי מהודק כמו שצריך ויצאתי אל חדר הבחינות.
הצצתי בחלון הקטן שנתן לכולם לראות מי הוא הנבחן, זאת לא הייתה מריאנה אז ככל הנראה היא סיימה את המבחן. רציתי לשאול אך היה לה אך כשעיניי סרקו את המקום שלא השאיר זכר אלייה או לחיוכה הגדול הנחתי שהיא הלכה ולא חיכתה לי. ובעצם, למה שתחכה לי אנחנו לא מכירות.
הבחורה יצאה באכזה מין החדר הבחינות והבנתי שזהו עכשיו תורי.

החדר היה ענק, פרקט חום החליף את הרצפה הלבנה והמצוחצחת ואת הקירות האפורים החליפו קירות שמנת המעוטרים בתמונות של רקדנים מכל הסוגים, ממחול מודרני ועד להיפהופ עכשוי.
נעמד ממול השולחן הגדול שבו ניצבו שלושה בוחנים. הימני היה רזה וחיוור כשלג, עיניו היו אפורות ומרתיעות ושיערו היה חום ודליל, לצידו ישבה אישה מבוגרת, שיערה הלבן נאסף על ידי מטפחת שחורה ועל אפה הנשרי היו מוצבות משקפיים עגולות בעלות מסגרת שחורה וישנה. לצידה התיישבה בחורה שנראתה צעירה במבט ראשוני, אך במבט שני ומעמיק את פנייה השזופות והנטולות איפור עיטרו לא מעט קמטים, שפתייה היו דקות ועינייה החומות סרקו את גופי.
"לוסי מריה בראון?" האישה המבוגרת בעל האף הנשרי שאלה בקול צווחני. הנהנתי כתשובה, "מה תראי לנו?" היא שאלה.
"קטע מתוך אגם הברבורים." עניתי ותחושבת הביטחון דעכה בי.
"בהצלחה." הבחור החיוור חייך קלות.
המוזיזקה החלה להתנגן, מנגינת הכינור השתלטה על גופי. עיניי היו עצומות ורגליי זזו בקלילות בכל צעד וצעד, בכל קפיצה וצניחה. אהבתי יותר מכל את יצירת אגם הברבורים של צ'ייקובסקי. יש בזה משהו מיוחד, משהו מהפנט, משהו סוחף, ואהבתי את זה.
כשהמוזיקה התגברה תחושת הביטחון חזרה בי, הרגשתי בטוחה, הרגשתי טוב.
ואז זה נגמר, המוזיקה נסגרה, החזה שלי עלה וירד במהירות והשתחוותי באיטיות. לא נשמעו מחיאות כפיים, רק השיעול של הגברת השזופה נשמע.
"תודה רבה לוסי, תקבלי תשובה כבר בימים הקרובים." היא חייכה.
"תודה." קולי יצא גבוה מכשציפיתי ובקלילות רצתי אל היציאה עם חיוך ענק ומטופש.