האקדמיה לאומניות #פרק ראשון. ההרשמה עדיין פתוחה.

-נקודת מבט לוסי-

הרוח הנעימה ליטפה את עורי החיוור, העיפה את שיערי הכהה לאחור והעיפה את שמלתי הלבנה לצדדים. כפות רגליי היחפות דרכו בעדינות על הדשא החם, והמוזיקה הנעימה ליוותה אותי בכל הנפת יד או צעד עדין. המוזיקה אט אט הפכה ליותר מהירה, הכינורות והצלו היחיד פתאום השומעו בחוזקה ובמהירות, וכך גם גופי, זז במהירות, כאילו ונותן למוזיקה להשתלט עליו. המוזיקה השתלטה עליי, ואהבתי את זה. ואז הגיע הקטע, גופי צונח על הדשא וכל כלי המוזיקה מפסיקים לנגן בפרט כינור אחד המסיים את הקטע במנגינה חירשית…
"לוסי!" אוזנייה אחת נשמטה מאוזניי וראיתי את אימי עם המבט המאוכזב בעינייה, "אולי תפסיקי עם השטויות שלך?" היא נאנחה.
"אלה לא שטויות." גנחתי והחזרתי חזרה לאוזן את האוזנייה הלבנה.
היא צעקה משהו לאבא שלי, משהו שלא הבנתי והעדפתי גם לא להבין.
כסף זה לא הדבר שחסר להורים שלי, וכשבגיל ארבע ביקשתי מהם ללמוד בלט הם רשמו אותי. לא בגלל שהם חשבו שיצא ממני משהו, בגלל שהם רצו קצת שקט ממני. כשההורים שלך שחקני קולנוע מפורסמים את מקבלת הכל. בגיל שמונה רציתי פסנתר, וקיבלתי למרות שבכלל לא ידעתי איך לנגן בזה. בלט זה הדבר היחיד שאהבתי, מאז שאני קטנה אני זוכרת את עצמי עם קוקו עגבניה הדוק וגבוה, עם שמלה צמודה וקצרה ונעלי בלרינה שאת הפצעים האיומים שעשו לי בכפות הרגליים לא אשכח. אני זוכרת כשישבתי וראיתי את רקדני הבלט על במה גדולה, מול אלפי אנשים. והצורה שהם רוקדים, כמו ברבורים מדהימים ועצומים, מילאו אותי קנאה. רציתי גם. הצורה בהם הם נעמדו בשורה, וכל אלפי האנשים שבאו לצפות רק בהם עמדו על רגלייהם ומחאו כפיים גרמה לי להבין, יום יבוא וגם אני אעמוד בבגדי הבלרינה המהודרים, עם האיפור הכבד כשהתזמורת מאוחר, וגם אני ארקוד כמו ברבור יפיפה ומלא עוצמה, וגם אני, אקבל מחיאות כפיים סוערות מאנשים שבאו לצפות בי רוקדת.

"אז אמרתי לו: אלוהים אני ביקשתי את האודם האדום ולא את האדום נצנצים." אמא שלי דיברה ולאחר מכן לקחה ביס מפשטידת הירקות שטוני הטבח הכין לארוח הערב.
אבא שלי צקצק כאילו והזדהה עם המקרה השובר לבבות של אמא שלי עם האודם האדום והמנצנץ.
"שמעתי שאקדמית 'וורקס' עושים בחנים." אמרתי ולגמתי מכוס המים הגדולה.
אבא שלי צחק, "חומד די עם השטויות."
הבטתי בו במבט זועף, "שטויות? אתה בחיים לא ראית אותי רוקדת ואתה-" נקטעתי על ידי מחיאת כף של אימי.
"לוסי מריה בראון!" היא צעקה את שמי המלא ונחרתי בבוז.
רציתי לקום מהשולחן, להעיף את הכלים המצוחצחים ולצעוק להם, 'למה אתם כאלה מרוכזים בעצמכם?!' אבל שתקתי. הזעפתי את פניי ודקרתי במזלג שוב ושוב את חתיכת הפשטידה שבצלחתי.
"אולי אם זה כזה חשוב לך תלכי לשם לבד ותנסי." אבא שלי לפתע אמר.
"באמת?" פערתי את עייני בהתלהבות אבל אז המציאות הכתה בי, "זה בלונדון." מלמלתי באכזבה.
"זה בסדר. נשלם לך על כרטיס בשביל שתנסי להיבחן לאקדמיה אבל את צריכה להבטיח לי שאם את לא מתקבלת את עוזבת את שטויות הבלט שלך." הוא אמר ברציניות.
הבטתי בו מבולבלת לרגע, לאקדמיה הזאת רק הטובים ביותר נבחרים, והרבה טובים ינסו להתקבל לשם. הרי הסיכוי קטן שאתקבל ואני לא רוצה לוותר על כל שיעורי הבלט שהוריי שילמו לי עליהם. ומחשבה שנייה, אקדמית "וורקס" הדבר שיכול להגשים לי את החלום לעמוד על במה מול אלפי אנשים שבאים להריע לי.
"מבטיחה." אמרתי בלסוף וחייכתי את החיוך הכי גדול שיש לי.
אמא שלי נאנחה, "דיוויד," היא אמרה בטון שרומז לו לחשוב על זה שוב.
"מצויין, אני אברר מתי מתחילים המבחנים שלהם ואשכור לך חדר במלון וכרטיס טיסה." הוא חייך חיוך מאולץ ודפק על גבי כאילו והייתי החבר הכי טוב שלו.

אקדמיית "וורקס" הנה אני באה.