האסירה: פרק שני

"אתה צריך אותה?" שאל אחד מן החיילים בבלבול.
לא שמתי לב לכך קודם,
אך היו לפחות עוד חמישה אנשים יחד איתנו החדר.
"כן, הוא צריך אותי" אמרתי ביהירות קרירה
וחזרתי להיות אותה דמות קרירה, שלא נותת לעצמה להתפרץ.
"אני לא צריך אותך, לא בדיוק" הוא אמר ועל פניו חיוך חלקלק.
"אני צריך את עזרתך" נראה כי היה לו קשה מעט להגיד את המילים.
"מה יש לך להציע בתמורה?" שאלתי ודאגי כי יראו את חיוך הצ'ייסר
מתחת לגלימה.
"מה יש לו להציע?" נשמע קולה של אחת החיילות, היא הייתה
אולי בת 20 ונראה כי דבריי זעזעו אותה.
"זאת הארץ שלך, ואת יכולה להציל אותה,
את לא אמרה לבקש תמורה על דברים שכאלו"
נראה כי היא רצתה לצלות אותי מהרגליים ולהשאיר
אותי כך עד אשר אדבר בהיגיון.
"זאת ארץ שלא עשתה כלום עבורי,
ולכן אני לא חייבת לה כלום"אמרתי והתחלתי להסתובב בחדר.
"כלום בשבילך?" היא השתנקה.
"את נולדת בארץ הזאת, את גדלת בה-"נראה כי היא לא הייתי
בטוחה מה עוד להגיד.
"וכיצד את בטוחה בזה?"שאלתי בלי עניין.
איש לא ענה לי, אך תיקייה דקיקה מצאה את דרכה מולי.
על התיקייה היה כתוב רק 'אוליב'.
"אני מניחה שעקבתם אחריי" אמרתי ונשענתי על הקיר.
"אבל עדיין חסרים לכם דברים חשובים" אמרתי בזמן שדפדפתי.
"כמו מה?" שאל קול מפינת החדר.
"שנת לידה, שם משפחה, תמונה"אמרתי והנחתי את התיקייה.
"אני מניח שתוכלי להאיר את עינינו" השיב המפקד.
"ברור שאני יכולה, אך למה לי?" אמרתי וצחקתי.
"את מוכנה להיות רצינית?" שאלה אחת הנשים,
היו לה עיניים כהות וקמטים שהעידו על זמנים קשים רבים.
"זה לא כיף"אמרתי ונשענתי על אחד הקירות.
"כן, טוב, זה גם לא כיף לעמוד מעל גופות האנשים שאת אוהבת"
היא אמרה בחדות.
"תודה שהזכרת לי" אמרתי בחיוך,
"זאת אחת הסיבות שאני לא מתכוונת לעזור, היא שהארץ
הזו גרמה לי לעמוד מעל גופותיהם של כול מי שאי-פעם אהבתי"
אמרתי ונעצתי בה מבט.
"הארץ הזו, לקחה ממני הכול, אם כך למה מגיע לה להמשיך להתקיים?"