האסירה:פרק ראשון
"תתחילי ללכת" אמר לי החייל בקול מאיים,
הוא היה לבוש שחורים ובעיניו היה משהו חסר רחמים,
מת.
אך זה לא עבד עליי.
אני גדלתי בזמן מלחמה,
ובמלחמה, רואים ושומעים דברים הרבה יותר מפחידים.
"את מוכנה למהר?" הוא שאל בקול חסר סבלנות.
"לא" קולי היה קר וקשוח, נראה שזה הפליא אותו.
אך לא בגלל המראה שלי, איש לא ידע איך אני נראית,
זאת אומרת, וחי לספר על זה.
לא, זה הפליא אותו, משום שהייתי אסירה,
ולאף אסיר, אין די חוצפה או כוח בשביל נימה כזו,
היה בה משהו מקפיא, משהו שגורם לשיער לסמור.
"תמשיכי להתקדם, אסירה"הוא אמר,
חושב ששכחתי מי אני.
אבל לא,אני יודעת טוב מאוד מי אני,
ואפילו טוב יותר מה אני.
"הגענו" הוא אמר לאחר כתריסר אוהלים וכמה עשרות
אנשים מיואשים.
הוא דפק על הדלת, וכאשר נפתחה, הופיעו בה
פנים מאיימות אפילו יותר משל הסוהר שלי.
"כן?" הוא שאל בקול ענייני.
"הבאתי את האסירה" הוא אמר והרים מעט את זרועי.
"אתה בטוח שזאת היא?" הוא שאל, והביט בי רק לרגע.
"בטוח" אמר סוהרי, ואז חייך"אבל לא הייתי מציע לכם
להוריד את גלימתה, נראה כי היא הצליחה להרוג את כול מי שניסה"
אני יכולה להבטיח לכם, כי גם בלי להסתכל, ידעתי שחיוכו אכזרי.
לא חיכיתי כי יגידו לי מה לעשות,
אלה פשוט נדחפתי אל הדלת, ונכנסתי אל הבית.
מבחוץ, הבית היה קטן ולבן, רגיל למראה.
אך מבפנים, בואו רק נגיד, כי יש מזל לאנשים
שחוץ הבית, אינו משקף את תוכנו.
"אה, אוליב, טוב, לראותך" קול חלקלק נשמע מקדמת הבית
שם עמד מי שנראה כמפקד הצבא,
היה לו שיער אפרורי וקצוץ,
ועיניי פלדה עם מבט מצמית.
"מה רצונך" אפשר ממש להגיד כי ירקתי את המילים אליו.
"את"
תגובות (6)
המשך מיד!
תמשיכייי
המשך!
וואו מותח תמשיכי מיד!
תמשיכיי
אמרתי לך שטסתי לקרוא את הפרק הראשון! או מיי גאד זה כול כך מעניין המשך דחוף!!!
גברת כנפיים הנכבדה,
יש לך מועד של שלושה ימים להגיש את הפרק השלישי של סיפור זה ולו נתראה בבית המשפט המחוזי.
בברכה, המעודדת