האסירה: פרק חמישי

יצאתי מהבית בלי להסתכל לאחור,
לפחות לא עד שהגעתי אל השער.
"מה עושים עכשיו?" שמעתי את קולו של אחד החיילים,
אך האמת, לא היה לי יותר מושג מאשר לו.
הסתובבתי אל עברם וראיתי כי טעיתי,
הם לא היו חמישה, אלה שישה.
"אתה ואת" אמרתי והצבעתי על שניי חיילים,
כנראה אחים, אולי תאומים.
"יש מקום בוא אפשר לערוך אספה?" שאלתי בחדות.
"אני לא בטוחה איך קוראים לו-" החלה להגיד אחת מהם
"אבל יש כזה" השלים אחיה.
"בסדר, אני רוצה שתאספו את כול החיילים שם,
ותדאגו שאיש לא יהיה חסר" אמרתי בקול קשוח ובטוח.
"כרצונך" הם אמרו בתיאום מושלם והחלו ללכת אל עבר החיילים.
"הם תמיד כול כך מלחיצים?" שאלתי והעפתי מבט אל עבר
ארבעת הנותרים.
איש לא ענה חוץ מחייל אחד.
"רוב הזמן" הוא אמר וחייך, אני מניחה שאותו פספסתי בבית.
הוא כנראה היה הצעיר שבהם, בקושי בן שמונה-עשרה
עם עיניים ירוקות ושיער חום כשוקולד.
"אתם, תבדקו שכול האורות במקום ההוא עובדים"
אמרתי והסתכלתי כיצד הם עוזבים.
"ומה איתנו?" שאל הנער.
"אתם תובילו אותי אל מקום ההתאספות" אמרתי וגלגלתי עיניים,
למרות שידעתי שהם לא ראו את התנועה הזו.
"אז מה שמותיכן?" שאלתי כאילו בדרך אגב,
מביטה בחיילים מיואשים שמבטם עבר דרכי.
"אני אלי וזה מארק" אמרה האישה.
היה לה שער שחור כעורב ועיניים חודרות.
מישהי שהייתי לוקחת כבעלת ברית.
רק שאני לא אדם עם בעלי ברית.
"שמך באמת אוליב?" שאל מארק לאחר זמן מה של שתיקה.
"זמן רב לא שמעתי את השם הזה" אמרתי וצחקתי.
"אז זה שמך האמיתי?" שאלה אלי, נראה כי המפקד ביקש מהם
להוציא ממני כמה שיותר מידע.
"לא, נולדתי תחת שם אחר" אמרתי וחזרתי לסרוק את השטח,
מחפשת פרצות ודרכי מילוט, הרגל שתפסתי עם השנים.
"ואל תטרחו לשאול איזה, משום שאפילו אני לא יודעת"
זאת הייתה האמת לאמיתה.
ונראה כי הם הרגישו בזה, משום שהם עזבו את הנושא.
"זה עוד הרבה זמן?" שאלתי לאחר זמן מה, בדרך כלל,
הייתי סבלנית, אבל המתח באוויר הרג אותי.
"הגענו" אמר מארק לאחר שנייה, והעיף כמה ענפים טועים מהדרך.