האנושות במיטבה (לוק) – פרק שישי
אינטליגנציה
אפריל חיבבה את בן כבר מההתחלה כשפגשה אותו ברכב של דניאל, ולא חששה להראות את זה.
היא הוקסמה מהסיפורים שלו, בעיקר מהסיפור על מיכאל – כיצד הוא נאלץ להרוג את החבר הכי טוב שלו כשזה ניסה לאכול אותו. גם בן הרגיש בקשר הנבנה, הוא לא פתח את הנפש שלו לבחורה כבר זמן מה, ואחרי הביקור בgodless הוא נהנה מאוד להמשיך לבלות בחברת אפריל.
דניאל רצה לפצות את הארבעה, ואת אמילי במיוחד על ההתנהגות שלו במכון והזמין לכולם ארוחת ערב במסעדה על החוף בקייקדאון. "בן אני גרה בצד השני של העיר, ואני עייפה מאוד, אני יכולה לבוא לקרוס על הספה אצלך בבית?" אמרה אפריל.
"כן בוודאי, כמעט התעלפת במכון קודם, לא הייתי רוצה שתצאי לעוד נסיעה ארוכה היום."
דניאל שילם את החשבון ושני הזוגות נפרדו לדרכיהם. בן ואפריל הזמינו מונית שתסיע אותם אליו הביתה. הם עברו בדרך ליד בית הקפה שעוד טרם שופץ ממאורעות היום הקודם ובן סיפר לה מה קרה. "דניאל אולי מטומטם, אבל הוא גם גיבור" אמר.
"כן אני מסכימה, אני מבינה את הראש, וגם קל לראות שהוא סובל מטראומה נפשית ומסתיר אותה. ממש כמוך."
בן הסמיק והובך, הוא הרגיש לא בנוח שאפריל קוראת אותו הצלחה כזאת. אפריל לעומת זאת מאוד התגאתה בעצמה, היא ידעה שהוא שלה עכשיו, לפחות ללילה הזה. היא חיפשה כבר שנים מישהו שעבר חוויות עם הגופות המהלכות שהיא כל כך אובססיבית אליהן, וחי בשביל לחלוק אתה את החוויה.
כשהם נכנסו לבית אפריל לא נתנה לבן אפילו לנעול את הדלת, היא חיבקה אותו ונשקה לו. בן היה מרוצה, גם הוא חיפש מישהי שתקשיב לו כבר מזמן. הוא נישק אותה בחזרה. אפריל קפצה על בן כך שהכריחה אותו להחזיק אותה באוויר והוא עשה כן. הנשיקות שלהם המשיכו בעוד שהוא נושא אותה לחדר השינה, שם נפלו על המיטה.
"אף פעם לא עשיתי דבר כזה קודם, אתה באמת מיוחד בשבילי. תסלח לי אם אני מתרגשת."
והיא באמת התרגשה, הלב שלה פעם בקצב גבוה יותר מאי פעם, היא הפשיטה מבן את החולצה והחלה לנשק בפרעות את הצוואר ואת שאר הגוף.
בן רצה אותה. הוא רצה את כולה, בזמן האחרון החיים שלו היו קודרים ואפלים מכל המוות והקניבליזם שמשתוללים בעולם. הוא שמח לעשות משהו שהיה אנושי יותר עבורו. הוא הפשיט ממנה את הגופייה שלה גם כן ונישק אותה בצוואר ובחזה.
אפריל התנשפה, חום הגוף שלו על העור שלה עינג אותה והיא הרגישה אושר ממשי, כמעט כאילו יכלה לטעום אותו. בהתחלה היא חשבה שזה מהתרגשות, שהיא נהנית במיוחד.
אבל לא.
כעבור זמן הלב שלה התחיל לפעום כל כך מהר עד שהוא הכאיב לה. היא גנחה לרגע מכאב והתגלגלה מהמיטה לרצפה. בן לא הבין מה קורה. "אפריל את בסדר? מה כואב לך?". היא לא ענתה, היא לא יכלה לענות. הכאב בחזה שלה היה נורא מידי, היא התחילה לפרכס על הרצפה וריר ירד לה מהפה. כל הגוף שלה התעוות בתנועות חסרות הגיון מלבד יד אחת שנחה על החזה, בניסיון נואש להחליש את הכאב.
בן ניגש לטלפון לחייג לאמבולנס אבל לא היה בטוח אם כדאי להתקשר לאמבולנס או לדניאל, הוא לא ידע איך ההתקף הזה עלול להסתיים. הוא לא הספיק להחליט לפני שאפריל הפסיקה לזוז.
הכאב שהיא חשה ברגע האחרון של חייה היה עצום. הלב שלה פעם בקצב 150 פעימות בדקה, ברגעים האחרונים לפני שהוא דמם מתנועתו. הרגע האחרון היה הכואב ביותר, היא הרגישה כאילו הלב שלה נמחץ, כל הדם עצר מתנועתו, כל תא בגוף שלה התחנן לחמצן. מיד אחר כך היא מתה.
"אפריל?"
היא קפצה מהרצפה וזינקה עליו, הוא היה בטוח שהיא תוקפת אותו אבל היא נישקה אותו. הגוף שלה היה קר, השפתיים שלה קרות עוד יותר, ויבשות.
"אני רוצה לאכול אותך" היא לחשה לו באוזן.
"אני שונאת אותך, אני שונאת את כל העולם החי." היא דחפה אותו ממנה, בן אבד לרגע שיווי משקל אבל הצליח שלא ליפול.
אפריל צרחה. בן זיהה את הצריחה המבולבלת, היה בה משהו שמזכיר את הבכי של תינוק שזה עתה נולד, אותו הרגש של בלבול שנובע מהמעבר מסוג חיים אחד לסוג חדש שונה לגמרי.
"אפריל? את חיה?" בן שאל ברצינות.
"אני לא יודעת."
היא רצה לדלת הכניסה וברחה מבניין המגורים של בן.
בן היה המום. הוא תהה האם יש קשר בין מה שקרה כאן עכשיו לסחרחורת שתקפה את אפריל בgodless.
"היא הייתה זומבי. היא הייתה קרה, ויבשה, ורצתה לאכול אותי. היא הייתה זומבי. אבל היא דיברה. איך זה יכול להיות?"
בן ניגש לטלפון וחייג.
השעה הייתה שעת ערב מוקדמת. הירח טרם עלה והרחוב הואר אך ורק בתאורה מלאכותית. הסמטאות היו חשוכות לחלוטין. אפריל הייתה רעבה, היא הסתכלה סביבה ולא ראתה איש. הרגליים שלה היו מוכנות לרוץ ולזנק ברגע שהיא תראה קורבן חסר מזל.
"לא יכול להיות שאני זומבית. הם מסתובבים ללא הגיון, ללא חשיבה מוקדמת, עד שהם מוצאים בן אדם לזלול" היא חשבה לעצמה. "מה אני?"
אישה מבוגרת עם עגלת תינוק יצאה מאחד הבניינים.
אפריל הרגישה אותה, היא לא הייתה בטוחה אם בעזרת חוש הריח או השמיעה או הראייה, החושים כולם התבלבלו לה במוח המת. דבר אחד היה בטוח, היא ידעה באיזה מרחק ובאיזה כיוון האישה נמצאת ממנה, וידעה שגזר דינה של האישה הזאת ושל הילד שלה הוא מוות בידי השיניים שלה.
היא שאגה ורצה לקראת האישה והעגלה. זו ניסתה לברוח אבל היא הייתה צריכה להחליט האם לברוח עם העגלה באיטיות או לנטוש את הילד שלה. היא לא יכלה לנטוש את התינוק. לא לידי הקניבלית שרצה לקראתה. האישה שלפה תרסיס פלפל וריססה את פניה של אפריל, אפריל הרגישה את הכאב אבל הוא לא עצר את הגוף שלה. היא תקפה את האישה והפילה אותה לרצפה. התינוק בעגלה החל לבכות, כנראה מהרעש.
האישה נאבקה באפריל אבל ללא הועיל, כבן אנוש מת ולא רגיש לכאב היכולות הפיזיות של אפריל היו טובות בהרבה משל אישה ממוצעת, בוודאי משל אישה מבוגרת. היא שרטה ונשכה את האישה בכל מקום רגיש שהכירה. היא התרכזה בעיקר בעורק הראשי שבצוואר. האישה ניסתה לחבוט לאפריל בראש, אבל אפריל תפסה את היד של האישה, ונשכה בכוח את האגודל עד שזו נתלשה ממקומה. דם נשפך על הפנים של שתי הנשים. והעורק הראשי של האישה דימם ויצר שלולית על הרצפה. היא צעקה בכאב ולא יכלה להיאבק יותר. היא שמעה את אפריל ממלמלת משהו בשפה מובנת. "או אלוהים" חשבה האישה. "מה הוא השטן הזה?"
במחשבתה האחרונה היא החלה להתפלל, היא לא הספיקה לסיים את התפילה.
אפריל תהתה מה יקרה עכשיו לאישה שהיא מתה, הגוף שלה לא קם ועדיין נראה היה עסיסי, היא פתחה את הקרביים של האישה והחלה לאכול מהאיברים הפנימיים. לאחר זמן מה של סעודה קניבלית מכוערת אפריל ניגשה לצוואר של האישה, הדם שבו כבר היה נוקשה. "למה את לא קמה?" אפריל חשבה לעצמה. התינוק המשיך לבכות, זה עצבן את אפריל עוד יותר אבל היא המשיכה לאכול, היא כרסמה את הצוואר של האישה עד שנשארה רק עצם עמוד השדרה. הגופה כבר התחילה להיות קרה ולא טעימה לאפריל. היא רצתה משהו חדש לאכול. היא הביטה בתינוק, דם נטף מהשיניים שלה והעיניים שלה היו אדומות מכעס ומהריסוס. היא חייכה אל התינוק, ולא בחיוך מהסוג המעודד. התינוק נבהל ובכה חזק יותר. אפריל הרימה אותו בשתי ידיה, וחזרה על התהליך שביצעה באמו.
נשמעה דפיקה בדלת של הבית. בן ניגש לדלת ופתח אותה. דון ודניאל נכנסו פנימה חמושים מכף רגל ועד ראש.
"לעזאזל בן, לא ידעתי שאתה מזיין כל כך טוב שאתה מסוגל להרוג בן אדם" אמר דניאל.
"לא הגענו אפילו לחלק הזה, היא פשוט התחילה לפרכס לי על הרצפה. דניאל, היא הייתה משהו מיוחד, היא הייתה אינטליגנטית! היא דיברה איתי! היא אמרה שהיא רוצה לאכול אותי."
"הן אומרות את זה לפעמים במיטה."
"לא מטומטם! היא אמרה את זה אחרי שהיא קמה מהפרכוסים שלה על המיטה, רגע לפני שהיא ברחה מהבית."
"היא בטח לא הרחיקה לכת, הזומבים האלו טיפשים מאוד, הם מתמהמהים ומתענגים על הארוחה שלהם, אנחנו נמצא אותה מלקקת את הבשר של אחד הקורבנות בקרבת מקום ונשרוף את שניהם."
שלושתם יצאו מהבית לחפש את אפריל. לא לקח להם הרבה זמן להבחין בשתי הגופות באור של אחת ממנורות הרחוב. דון טען את המבער שלו וכיוון אותו אל הגופות. הם התקרבו באיטיות, כשהגיעו למרחק של כ10 מטרים הבינו מה הם רואים. הגופות היו של אם ותינוק, הראש עצמו לא נפגע, אבל לא נשאר בשר בצוואר, וחלקים של איברים פנימיים היו פזורים בסביבתם. הבטן של כל אחת מהגופות הייתה פתוחה.
"הם לא יכולים לקום בשלב הזה." ציין דניאל.
"אני טוב מאוד בלפגוע ביכולת שלהם לתפקד, הרבה חושבים שפגיעה במוח עושה את העבודה אבל לא. הDNA שלהם שונה משלנו. השרירים שלהם מונעים מהאנרגיה שמערכת העיכול מפיקה ללא תלות במוח. אלא אם הם פגועים בדיוק בחלק במוח שאחראי על מערכת העיכול. הגוף שלהם ממשיך לתפקד כרגיל, אני חושב שהם אפילו ממשיכים להרגיש כאב. בכל מקרה הסיבה שהשניים האלה לא קמים היא שהיא לקחה מהם את המשאבים שלהם, בלי המעיים, הקיבה, הכבד, והכליות אין להם אנרגיה להזיז את השרירים, אבל הנה שימו לב, העיניים שלהם זזות."
זה היה נכון, לשתי הגופות עוד נותרה מספיק אנרגיה בשביל להזיז את העיניים, ונראה היה שאם הם היו יכולים, הם היו קמים לתקוף את האנשים החיים, אבל הם לא יכלו.
"אני מניח שעדיף שנשרוף אותם, אני לא מאמין שהיא הרגה תינוק."
"טכנית, אתה הורג תינוק." אמר דניאל.
"וואו דניאל, חוסר הטקט שלך שובר שיאים שרק זומבים יכולים לקבוע." אמר בן. סרקסטיות הייתה הדרך הראשונה שבה הוא התמודד עם מוות ואבל מאז ומעולם.
דון הפעיל את המבער, נדמה היה שאפשר לשמוע את האש שואגת באושר על שנותנים לה לכלות משהו. כעבור זמן קצר רק חלקי עצמות ואפר נשארו מהגופות של האם והתינוק.
"טוב, אז איפה היא לדעתכם?" שאל דניאל, ושלף את המסור שלו.
"המון דם היה מעורב כאן, אני לא חושב שהיא אכלה הכול, הנה! תראה! יש עקבות!".
העקבות הובילו להמשך הרחוב. הם נכנסו לרכב של דניאל ונסעו אחרי העקבות.
ג'יין עוד הייתה בעבדה שלה בgodless. היא לא חקרה שום דבר, לין השותפה שלה כבר הלכה הביתה. ג'יין נהגה להישאר במכון אחרי שעות העבודה ולתהות בנוגע לדברים.
"מעניין למה קוראים למכון godless?" שאלה את עצמה.
"אני יודעת שארנולד אתאיסט ולא רוחש שום חיבה לאלוהים גם כשלפעמים הוא מניח שהוא קיים.
אפילו הסמל שלנו הוא סמל של הנקמה של ארנולד באלוהים. הנחש מסיפור החטא הקדמון משיב מלחמה לברק שמסמל את אלוהים.
אבל זה עדיין לא מסביר מדוע דווקא godless ? אולי הוא חושב שזו הדרך שלו להגיד לעולם שאלוהים הלך ואינו עוד, וכולנו עכשיו חסרי אל?"
נשמעה דפיקה על הדלת. ג'יין ניגשה לדלת ופתחה אותה, היא בכלל לא חשדה במה שעלול לקפוץ עליה מהצד השני.
אפריל התנפלה עליה והפילה אותה לרצפה. הפה שלה נטף דם וסירחון. ג'יין צעקה, היא עצמה לא הייתה בטוחה האם היא צועקת מההפתעה, מהפחד או מהכאב, אבל היא צעקה בכל זאת.
אפריל ירדה ממנה.
"את הולכת להסביר לי מה לעזאזל עשיתם לי כאן!" אפריל נהמה עליה.
ג'יין הייתה בטוחה שיותר מופתעת משהיא הייתה לפני רגע כשפתחה את הדלת, היא לא יכולה להיות, אבל אפריל הפתיעה אותה עוד.
"את חיה?"
"אני נראית לך חיה?"
"את מדברת."
"לא שאלתי איך אני נשמעת!"
"את גם שנונה! איך זה יכול להיות?"
"תגידי לי את! וכדאי שתדברי מהר, לפני שאני עוקרת לך את היד ומשלימה את הוויטמינים שלי להיום."
"אני לא יודעת, אני צריכה לבחון אותך, אני לא יודעת מאיפה להתחיל אפילו, אין לי מושג מה קרה לך, את מתת? בן הרג אותך?!"
"זה לא עניינך אישה! תבחני אותי, תעשי מה שאת צריכה, ותעשי את זה עכשיו!" אפריל החזיקה ביד של ג'יין בכוח, ג'יין התאמצה שלא לצעוק מהכאב.
"אני צריכה דוגמת DNA".
אפריל עזבה את ג'יין ובחנה את היד שהשתמשה בה בשביל לאחוז בג'יין. זו הייתה יד ימין. היא קירבה אותה לפיה ועקרה את האצבע הקטנה שלה מהמקום. לאחר מכן היא ירקה אותה ליד שמאל והגישה אותה לג'יין. "זה יעשה את העבודה."
ג'יין הייתה המומה, היה לה ברור שיש מקום וזמן לסטריליות, וכשזומבי דורש ממך דברים, זה לא המקום ולא הזמן לכך. לכן היא לקחה את האצבע בידיה החשופות וניגשה למעבדה להריץ בדיקות.
"הקוד הגנטי שלך לא שונה משל זומבים אחרים… אני לא מבינה מה מעניק לך את האינטליגנציה המוגברת הזו שאין להם."
"תסתכלי שוב, זה לא הגיוני."
ג'יין בדקה שוב ושוב, בפעם השלישית היא הבחינה בהבדל.
היה גן נוסף בקוד שלה, הוא היה דומה בהרבה מובנים לזיכרון. "זה נראה כאילו התאים שלך זוכרים איך הם אמורים להיות אילו הם היו בחיים." אמרה ג'יין.
"רגע אחד, תראי לי את היד שלך, זו שעקרת ממנה את האצבע." ג'יין הביטה ביד באימה.
"אחת שתים שלוש ארבע חמש אצבעות. זה לא יכול להיות." היא ספרה שוב ושוב, והביטה באצבע שאותה היא בחנה.
"את החלמת. זומבים אף פעם לא מחלימים."
"אני שונה!"
"אני רואה. זה כאילו כל תא של הגוף שלך הוא מוח קטן, עם זיכרון ויכולת לחלק פקודות, הוא יודע להשתמש במשאבים שלך בשביל לרפא את עצמו, במהירות עצומה מסתבר."
"והמוח שלי לא נפגע, בוודאי שלא מרכז הזיכרון, ומפני שכל תא במוח שלי הוא מוח קטן משל עצמו, הזיכרונות שלי והיכולת שלי לדבר לא נפגעו."
"בדיוק."
"אבל אני עדיין רוצה לאכול אותך, רצחתי ואכלתי קודם אישה ואת הבן שלה. אני רוצה עוד, במיוחד עכשיו אחרי שגדלתי את האצבע הזאת."
"יש חוק שימור חומר, אני מניחה שהגוף שלך ידע לנווט את המשאבים שהוא השיג מהרצח הזה להיכן שצריך, לפעולת ההחלמה."
"כלומר ההחלמה שלי מוגבלת לפי כמה אנשים שאני אוכל?"
"אני חוששת שכן."
"אני לא מתחרטת, ואני ארצח עוד, ואני אוכל עוד, אני לא מתכננת להיפרד מהגוף הזה."
"אין לך שום חוש של מוסר?"
"הו דווקא יש לי, אני מבינה את הזומבים האחרים עכשיו. אמנם אצלי זה במודע ואצלם המחשבה הזו קיימת רק בתת מודע, אבל אני מבינה אותה בכל זאת. הם מבינים כמוני שאנחנו שלב שלישי בחיים של בן אדם, שלב נצחי שאין סיבה שהוא ייגמר. וככל שכולם יכנסו לחיים השלישיים האלו מוקדם יותר, כך טוב יותר."
"את טועה, חסרים לך הרבה דברים שאין לבני אדם חיים, אתם צריכים גם אנשים חיים."
"הו לא יקירתי, את זו שטועה, תכף כשאני אסיים אתך את תביני גם."
ג'יין הבינה את המסר, ולצערה אפריל עמדה בינה לבין הדלת. היא הסתכלה סביבה לראות אם יש משהו שיוכל לשמש לה כנשק אבל לא מצאה דבר. היא החליטה לתת לאפריל לזנק עליה וקיוותה להתחמק.
אפריל אכן זינקה עליה, היא דחפה אותה על השולחנות וכלים רבים נפלו ונשברו. ג'יין ניסתה להיאבק אך ללא הועיל.
ג'יין הרגישה אבודה, היא ידעה שזה הסוף וקיוותה שיכאב כמה שפחות, אבל המחשבה הזו נקטעה על ידי קול נפץ שנשמע מהצירים של דלת הכניסה, או לפחות מאיפה שהצירים של דלת הכניסה היו לפני שפרצו אותם.
דון ודניאל נכנסו פנימה, דניאל אמר משהו על זה שכל הנשים זונות וקפץ על אפריל עם המסורים שלופים ומונעים.
אפריל ניסתה לחסום את ההתקפה עם היד אבל זו נקטעה בברוטאליות על ידי המסור הארוך של דניאל, היא צעקה בכאב וניסתה לברוח. זו הפעם הראשונה שזומבי ניסה לברוח מדניאל, הוא לא ידע איך להגיב. היא חלפה על פני דון וזה הפעיל את המבער, הוא לא יכול היה לפעול בחופשיות מפני שבן עמד ליד הכניסה וג'יין ודניאל היו בחדר, הוא ניסה להדליק אותה אך האש רק חרכה אותה ולא הדליקה את הגוף שלה. אפריל חלפה על פני בן כשיצאה מהחדר, בשלב הזה העצם של הזרוע שלה כבר גדלה בחזרה והחלה לרקום עור וגידים. לבן לא היה מושג מה הוא רואה, היו לו יותר מדי הפתעות השבוע והוא לא סבל את מה שהוא רואה יותר. הוא התעלף. אפריל המשיכה לרוץ והצליחה לצאת מטווח הראייה של כולם.
"מה הסיפור שלה?" דניאל שאל והביט בג'יין בעוד שהוא ניגש להעיר את בן.
"היא סוג חדש של זומבים, אני חוששת שהמסורים שלך לא יועילו נגדה." אמרה ג'יין.
"אל תפריזי ביכולות שלה. לכל אחד יש חולשה, גם לה יש."
"היא אינטליגנטית. זה אומר שהחולשות שלה עלולות להשתנות, ולהיות לא צפויות."
"אני לא מפחד."
"אני חושבת שאם יופיעו עוד כמוה יגיע סוף העולם."
"אני עדיין לא מפחד."
ג'יין ניגשה לאצבע של אפריל שכרגע נחה על הרצפה, היא הרימה אותה והראתה לדניאל.
"זאת האצבע הקטנה של יד ימין שלה." אמרה ג'יין.
"לא אני חתכתי אותה, זה נראה כאילו נשכו אותה."
"זה לא הנושא מטומטם אחד! תקשיב עד הסוף!"
ג'יין הרימה את יד ימין של אפריל שדניאל חתך לפני דקות ספורות.
"זאת יד ימין שלה. יש עליה 5 אצבעות."
"אוקיי. עכשיו אני מפחד."
הצג במשרד של ארנולד היה מחובר לרשת של מצלמות נסתרות ברחבי godless. בעזרת הצג הזה הוא יכול היה לצפות בכל מה שהתרחש במעבדה של ג'יין בערב הזה. הוא חתך את ההקלטה בשעות שבהן אפריל הייתה במעבדה של ג'יין ושמר את החלק הזה באופן נפרד, נעול בסיסמא. את החלק החסר הוא מילא בהקלטה של ג'יין מאותן שעות מלפני כמה ימים.
"מעניין מאוד." הוא חשב לעצמו. "מעניין מה יקרה אם זומבי כמו אפריל יתקל בבן אנוש חי ונושם אבל בעל אינטרסים דומים, מעניין אם היא תשתף פעולה."
תגובות (0)