האנושות במיטבה (לוק) – פרק רביעי

ג'יין

לין מסרה למאבטח את התיק. היא עברה במגנומטר, לקחה את התיק מהמאבטח ונכנסה למבנה.
Godless היה מכון עצום, הוא נהנה מתקציב של העולם כולו מפני שהיה אינטרס גלובלי להפטר מבעיית הגופות ברחובות.
המבנה שלין נכנסה אליו היה מבנה צדדי וקטן יחסית. המחלקה שלה התפרסה על המבנה כולו והתפקיד שלה היה לענות לשאלה "למה הזומבים תוקפים? ובפרט למה הם תוקפים אך ורק בני אדם?".
"אוף זו כזו שאלה אידיוטית" לין חשבה לעצמה בכל פעם שהגיעה לעבודה. במבנים האחרים מחפשים תרופות, גורמים, שיטות חיסול, וכד'. היא הרגישה שהמחלקה שלה מתעסקת בנושא הכי פחות מעניין במכון.
"בסרטים הם תמיד תוקפים בני אדם… זה די מובן מאליו לא?". היא מלמלה לעצמה.
"בסרטים הם גם מדביקים בנשיכה את המותקף וזה הופך לזומבי גם כן כמה שעות אחר כך. ובסרטים הם תוקפים בשביל לאכול, בשביל לשרוד. עושה רושם שזה לא מה שקורה כאן". ג'יין הייתה מתפרצת לפרטיות של אנשים לעתים קרובות, לפעמים לין תהתה האם ג'יין עושה את זה כדי להזין את עצמה כמו שזומבי מזין את עצמו מבשר אדם.
"תפסו בשבילנו עוד אחד היום, הוא במעבדה בחדר ליד, יש לי רעיון חדש, אנחנו נעבוד על חוש שלא עבדנו עליו מעולם עד היום".
הן התקדמו לכיוון החדר השני. הדלת האוטומטית נפתחה והן עברו דרכה. המעבדה הייתה מחולקת לשני חדרים. החדר הגדול היה חצי מעגל בקוטר 5 מטרים בערך. היו לו שלושה חלונות שהשקיפו לגינת פרחים חיננית ושתי דלתות, אחת בכל צד. החדר היה צבוע בלבן כולו כדי שלא יאבד אור. ככל שהחדר לבן יותר כך פחות אור אובד וניתן לראות ברור יותר פרטים קטנים.
הזומבי היה בחדר הקטן יותר, בדיוק על קו הקוטר של החדר הייתה זכוכית משוריינת שהתנשאה לגובה של שתים וחצי מטרים עד התקרה. בצידה השני הוא תקף וניסה לשבור אותה, צועק וגונח.
ג'יין ולין היו שותפות מאז שהמחלקה נפתחה לפני כמעט שנה. שתיהן היו מתוסכלות מהמחלקה שבה שובצו כי הרגישו שזו מחלקה מיותרת כושלת וחסרת תכלית. הן היו אובייקט מיני בשביל שאר החוקרים במכון, אף פעם לא ראו בהן וגם הן לא ראו בעצמן גוף שתורם איכשהו לפתרון לבעיה העולמית. לפעמים לין חשבה שמחזיקים בהן רק כי איזה טמבל באגף תקציבים היה דלוק עליה או על ג'יין.
אבל ג'יין לא חשבה ככה.
ג'יין הרגישה שהבוס באמת מצפה מהן למצוא משהו, ובשביל המשכורת השמנמנה ששילמו להן כל חודש, היא המשיכה והמשיכה לחפש כבר 11 חודשים אחרי סיבה הגיונית לאלימות של הזומבים.
הן ניגשו לתיק של הזומבי, בכל פעם שהביאו להם דוגמא "חיה" לעבוד אתה, היא הגיעה עם תיק עם פרטים.
כל תעודת הזהות של הזומבי הייתה בתיק, בנוסף לסיבת המוות, המקום בו נלכד, הקלינר שתפס אותו, מספר התקיפות המשוער שהספיק לבצע, וכד'
זו הייתה אישה, קראו לה מרגרט. היא הייתה בת 28 גרושה משכונה קטנה בשולי העיר. הספיקו לתפוס אותה לפני שהספיקה לתקוף מישהו ולין הכירה אישית את הקלינר, חבר לשעבר שלה בשם דון. סיבת המוות הייתה דום לב, התרחש בבריכה.
"יופי" אמרה ג'יין "זה מסביר למה היא כל כך נקייה".
הזומבי באמת היה נקי באופן יוצא מן הכלל. זומבים בדרך כלל מלאים בדם של הקורבנות שלהם, אבל היא מתה בבריכה, נקייה מכף רגל ועד ראש, ודון הצליח להשתלט עליה ללא שפיכות דמים לפי התיק.
"אז מה אנחנו עושים היום?" שאלה לין.
"זומבים תוקפים רק בני אדם נכון? הם אפילו לא מעוניינים בהרס של מכונות של בני אדם, רק בלהרוס את הבן אדם עצמו".
"נכון".
"אז אני הולכת להיות נחמדה אליו. עם מכונה. נראה מה יקרה".
"למה את חושבת שהוא יעריך את זה שנהיה נחמדות אליו?"
"יש לנו כבר סיבות להאמין שהם פועלים לפי רגשות, שכעס מנחה אותם".
"אז…?".
"אז מה היית עושה אם חברה שלך הייתה כועסת? היית נחמדה אליה נכון? כדי להרגיע אותה?".
"אז את הולכת לחבק אותו?".
"הוא עלול לחשוב שזו התקפה".
"אז את הולכת לדגדג אותו?".
"תכננתי ללטף אותו, אבל גם לדגדג זה רעיון טוב".
ג'יין ניגשה לעמדת המחשב של אחד השולחנות, לחצה על המסך בשביל להיכנס לתוכנה הרצויה וחיכתה שהמחשב יגיב.
בכל פעם שראתה זומבי ממין נקבה היא נזכרה בנסיבות ההצטרפות שלה לgodless.
כבר מגיל 8 כשהיא למדה שאנשים מתים בסוף. שהחיים שלה לא יימשכו לנצח. היא פחדה מהיום הזה, היא החליטה שהיא תעשה הכול כדי לדחות אותו ולמנוע ממנו להגיע. ההחלטה הזו דחפה אותה ללימודי ביולוגיה ורפואה כבר מגיל צעיר והיא השלימה את התואר הראשון שלה בביולוגיה בגיל 16.
ואז המתים התחילו ללכת.
אם עד גיל 16 היא פחדה מהמוות, הזומבים האלה הכו בה טרור של ממש. היא צרחה וחוותה התקפים פסיכוטיים בכל פעם שראתה אחד בטלוויזיה.
כשהתחילה את התואר השני בגיל 19 היא חקרה כמה שרק היה אפשר על הזומבים והמחקר הרגיע אותה. היא התגברה על הפחד חסר התקנה שלה מהזומבים אבל האובססיה למצוא תרופה עוד בערה בה.
היא סיימה דוקטורט בגיל 23 בהנחיית פרופסור שין של מכון godless. שאלת הנושא של העבודה שלה הייתה "כיצד הכי יעיל להרוג זומבי?".
העבודה הייתה לפריצת דרך, מוסד הקלינרים רק התחיל להבנות והעבודה עזרה להם להבין שמבער הוא הנשק המועדף להגנת הרחובות מהמתים.
במוסד הקלינרים העריצו את ג'יין על עבודת הדוקטורט שלה. המשמעות של הגילוי של הכלי האולטימטיבי להריגה מוחלטת בימים אלו הייתה אדירה. העבודה של ג'יין גרמה למהפך בשדה הקרב, פתאום היה על כל יחידה להסתובב עם כמה קלינרים למקרה שאחד מהם ימות. אם חייל אויב היה פוגע והורג אחד מהחיילים בצוות שלך, הוא היה קם להילחם בך מיד, והיית זקוק לקלינר שייפטר ממנו.
היו קלינרים חמושים במבער בכל מקום הקשור במוות – בתי קברות, בתי חולים, שדות קרב, סיורים ברחובות וכד'
המבער זכה לכינוי "ג'יין" על שמה, כמעט כל קלינר בעולם הכיר את השם והפרצוף שלה, וכולם העריצו אותה.
ג'יין התביישה בזה, היא הרגישה שהעבודה שלה אחראית למיליונים של רציחות של אנשים בעלי בעיות התנהגות. היא לא שנאה את הזומבים, היא ריחמה עליהם.
ג'יין הביטה במרגרט שבצד השני של הזכוכית. "את רק חולה" ג'יין חשבה לעצמה "את רק חולה וכבר כמעט שנה שאני מחפשת תרופה למה שמכאיב לך ואני לא מוצאת. אני כל כך מצטערת. אל תדאגי, אותך אני הולכת לרפא!".
קול מכונה נשמע מהחדר של הזומבי ושתי זרועות יצאו מהקירות לקראתו במהירות נמוכה. "לין תיקחי שליטה על הזרוע הימנית, אני אקח את השמאלית".
הזרועות המכניות היו גמישות כמעט כמו זרוע אנושית, הן היו מורכבות מאלפי מנועים קטנים שכמעט והצליחו לדמות תנועת שריר חלקה. זה היה יתרון מבחינת כמות היכולות אבל חסרון מבחינת הקושי בתפעול.
ג'יין ולין שיחקו קצת בזרועות לפני שניגשו איתן לזומבי בשביל להתרגל, הן נתנו אגרופים בין הזרועות, הרימו אותן לhigh fives. ושיחקו משחקי אצבעות.
"אני חושבת שאני מוכנה" אמרה לין.
"גם אני" ג'יין הוציאה כמה קליקים מהידיים שלה וניגשה נרגשת חזרה למסך.
"בואי נתחיל מלדגדג לו את הבית שחי".
"לא לין, דגדוג זו פעולה מסובכת מדי, בואי נתחיל מליטוף, זה פשוט יותר, ואז נמשיך לדגדוג".
"אוקיי את צודקת. ממה נתחיל?".
"בואי נעבור עם הציפורניים על הזרוע שלו, בעדינות, אנחנו לא רוצות לשרוט אותו".
"אני אתחיל". לין שחקה קצת עם המסך ובעזרת שתי הידיים שלה ניווטה את הזרוע המכנית לכיוון הזומבי, היא ניגשה ליד שלו. זה היה קשה יותר משהיא ציפתה, הזומבי היה אלים מאוד כלפיהן ולא הפסיק לדפוק על הזכוכית עם שתי הידיים, היא לא הצליחה לגשת ליד שלו.
"טוב זה היה רעיון גרוע, אני אנסה ללטף לו את הראש".
ג'יין התחילה לכוון את הזרוע המכנית שלה לכיוון הראש של הזומבי. היא הגיעה וביצעה כמה ליטופים.
שום שינוי, הזומבי המשיך להכות בזכוכית בכוח.
"הא… אני אנסה לדגדג אותו".
ג'יין שלחה את היד לכיוון בית השחי של הזומבי ושלחה אצבע אחת לבצע מגע מגרה.
בפעמיים הראשונות שהיא ניסתה הזומבי העיף, עם כי נראה שלא בכוונה את הזרוע המכנית.
ג'יין ניסתה שוב והפעם הצליחה, לפחות כך חשבה.
האצבע נגעה וחלפה על פני עור בית השחי של הזומבי אך הוא לא הגיב, הוא המשיך להכות על הזכוכית.
"איזה חרא, באמת ציפיתי שזה יעבוד". ג'יין אמרה בכבדות.
"אולי מרגרט היא פשוט לא מהאנשים שרגישים לדגדוגים".
"חהחה".
"מה עכשיו?". שאלה לין.
"יש לך עוד רעיונות?".
הדפיקות על הזכוכית החלו להיות בלתי נסבלות, שתיהן צעקו על הזומבי שיפסיק.
הוא לא הפסיק.
"לא.. אני מיואשת, בואי נצא מכאן".
"אל תדאגי ג'יין, אני מאמינה בך, יום אחד נמצא פתרון".
שקט רגעי שרר.
"אנחנו אפילו לא בכיוון, חקרנו היום איך אפשר לחדול את האלימות שלו, לא מה גורם לה".
הדלת האוטומטית נפתחה והן השאירו את הזומבי מרגרט בחדר הזכוכית לדפוק עליה לזמן מה.
"לא ידעתי שהמכון הזה מתעסק בשכפול זונות". ג'יין זיהתה את הקול הנמוך של דניאל, אין כאן שום מקום לטעות.
הדלת נסגרה מאחוריהן.
לין הביטה בג'יין "אנחנו בכלל לא דומות, זה לא מצחיק אם אנחנו לא דומות". חשבה.
מיד אחר כך נשמעה מכה והקול הנמוך אמר "אחח יא מעצבן רק התלוצצתי".
"היי ג'יין" אמר בן.
"האמת שעכשיו שהוא בחדר השני ואני רגועה יותר, אני חייבת לציין שזומבית בביקיני זה מראה די משעשע" אמרה לין.
"זומבי?! איפה?!". דניאל הוריד את היד מהבחורה שליוותה אותו והושיט יד למסור הארוך.
"ארצה קלינר, דון הביא לי את הזומבי הזה, הוא לא בשבילך".
"דון הזה הוא חתיכת נקרופיל מתרומם".