האנושות במיטבה (לוק) – פרק חמישי

godless

בן אף פעם לא התעניין במחקר שנעשה בgodless. המדעים המדויקים לא דברו בשפה שלו, ולכן הוא הנמיך ציפיות לגבי ההישגים מהיום הזה.
דניאל אמר לו להתלבש יפה. בן הניח שזה כדי להרשים את הבנות שדניאל מביא אתו. הוא אף פעם לא הבין איך לדניאל זה עובד כל כך טוב, הוא היה בחור רדוד וטיפש למדי. "אוי דניאל, אם בנות ימשיכו לצאת עם בנים כמוך, לא נצטרך זומבים בשביל שיגיע הסוף לציוויליזציה האנושית, הקופים פשוט יכבשו אותה מאתנו" הוא אמר לעצמו.
נשמעה צפירה של אוטו.
בן יצא החוצה, נקי ולבוש בבגדים הכי יפים שלו. הוא הסתכל לרגע באוטו של דניאל וראה שאכן ישבו שתי בחורות במושב האחורי. הוא נכנס לאוטו והם נסעו למכון.
"היי אני בן, איך קוראים לכן?"
"אני אמילי" אמרה הבחורה שישבה מאחורי המושב של דניאל.
"ואני אפריל" אמרה השנייה.
בן הביט בדניאל שסימן לו שהוא מעוניין באמילי. בן הבין.
"אז אפריל, אמילי, דניאל סיפר לכן לאן אנחנו נוסעים?"
"כן, למכון godless ללמוד איך הורגים מי שכבר מת". ענתה אמילי.
"זומבים עניינו אותנו מאז שהיינו קטנות" המשיכה אפריל.
"מאז שהן היו קטנות? בנות כמה הן לעזאזל? הזומבים קיימים פחות מ10 שנים…" בן אמר בלבו.

הם הגיעו למכון וחפשו את המחלקה לסטטיסטיקה של דין. הם נכנסו לבניין שאליהם הפנו אותם בכניסה ומצאו דלת זכוכית שעליה היה רשום "דין לוזיצקי, סטטיסטיקאי ונביא".
"מה זאת אומרת נביא?" אפריל שאלה את בן.
"דין הוא בחור מאוד עמוק, רציני ודתי. הוא נכנס לעולם הסטטיסטיקה רק כי הוא מאמין שסטטיסטיקה היא נבואה של ימינו."
הם החליטו שיחכו לו במשרד.
בן רצה ללמוד על העבודה של דין, הוא חיפש במחשב ובמגירות ומצא ספרון קטן. לא היה כתוב שום דבר מקדימה, אבל על הכריכה האחורית היה כתוב "העולם לא השתנה עד כדי כך שזה יצדיק שכל הסטטיסטיקה תחוג סביב מתים ולא סביב חיים."
בן פתח את הספר וקרא את העמוד הראשון, הוא הבין שזה היומן האישי של דין, ובכל זאת הכניס את הספר לתיק שלו וחזר לשבת.
כעבור זמן מה הגיע דין מלווה בבחור מבוגר.
"היי דניאל, בן, בנות, זה המנהל שלי – פרופסור לגנטיקה ארנולד שין."
דניאל הפנה את המבט בבוטות, בן לעומת זאת קם ללחוץ לארנולד את היד והציג את עצמו.
"שלום בן, דין סיפר לי שאתה הותקפת במפתיע כבר ב21 בדצמבר, הרבה לפני שהיו שם קלינרים שיצילו אותך".
"כן. זה נכון. הוא היה אחד החברים הכי טובים שלי לפני שהוא מת."
"איך ניצלת?"
"אני והרופא הצלחנו להתגבר עליו, זרקנו אותו מהחלון של הקומה ה11".
"גם זו דרך. בוא, אני אעשה לכם סיור מודרך".

הם עברו בין המחלקות והפרופסור חלק איתם קצת מהידע הרחב שלו. דניאל הלך לצד אמילי, נראה היה לבן שהיא כבר לגמרי הוקסמה על ידו. לעומת זאת אפריל העבירה את מרבית הזמן בשיחות עם הפרופסור. לבן לא היה אכפת, אפריל לא עניינה אותו, אבל השיחות שלהם כן. הוא כן רצה לשמוע מה יש לפרופסור לספר. "עכשיו אנחנו נכנסים למחלקה למחקרים כימיים. אחד הצוותים כאן עובד על למצוא תרופה, משהו שיגרום לזומבים לשחזר את ההיגיון שלהם ואת שפיות דעתם."
"מה אנחנו כבר יודעים על ההיגיון שלהם?" שאלה אפריל.
"רק את המובן מאליו, שהם רוצים שאנחנו נמות." ענה ארנולד.

"כל המחקר שלכם גלוי לציבור?" שאל בן.
"לא. מובן שלא. אבל בכל פעם שאנחנו מגיעים לתגלית שלא ניתנת לערעור, אנחנו מפיצים אותה, כדי שכל אחד יוכל לעשות בה שימוש, בין אם להגנה עצמית או למחקרים פרטיים או לפגיעה בחפים מפשע".
"אני מניח שהאפשרות האחרונה לא מועדפת עליך" דניאל התפרץ לשיחה.
"בוודאי שלא".
"אז אתה לא חושב שכדאי שתתנו לExtinguishers לסנן את מה שיוצא מכאן?"
"מוסד הקלינרים שלך הוא מוסד של רוצחים, אנחנו לא נשתף איתם פעולה משום סוג."
"אל תשאל, ולתת לנקרופילים עוד נשק נגד חפים מפשע זו ממש עבודת קודש."
"אני צריכה לשירותים" אמרה אפריל.
"ואני הולך, החבר שלכם עלה לי על העצבים, תרגישו חופשי להמשיך להסתובב כאן בעצמכם" אמר ארנולד.
"עבודה טובה דניאל" אמר בן.
"אתה רוצה להגיד לי שאתה לא מסכים איתי?"
"יודע מה? אתה צודק, אני דווקא כן מסכים אתך. מעניין אם גם אחרים כאן מסכימים אתנו."

אפריל יצאה מהשירותים ושטפה ידיים. היא ייבשה אותן במייבש החשמלי והרעש שלו מנע ממנה לשמוע שמישהו נכנס פנימה. הוא התנפל עליה והפיל אותה לרצפה, היא ניסתה לצרוח אבל הוא כיסה לה את הפה.
הוא דיבר לה בלחש אל תוך האוזן. "תהית פעם מה זומבים חושבים? איך ההיגיון שלהם עובד? בואי ילדתי, אני אראה לך". הוא שלף מזרק ודקר אותה ברגל, היא ניסתה לצעוק שוב אבל לא הצליחה.
העולם החל להיות מטושטש, הרצפה הייתה לתקרה, האיש כבר עזב אותה אבל לא היה לה הכוח להוציא קול. היא נרדמה.

"לוקח לה הרבה זמן." דניאל אמר ונאנח. "ואני מתחיל להרגיש שאני לא רצוי פה."
"תנסה בפעם הבאה לא להעליב את הבוס." אמילי צחקה וחבקה את דניאל, משום מה זה מצא חן בעיניה שמקניטים אותו, בן לא הבין את זה, אבל הוא לא טרח לבדוק. כעבור זמן מה אפריל חזרה.
"היי הכול בסדר?" בן שאל אותה.
"כן. למה שלא יהיה?"
"לקח לך המון זמן."
"אל תהיה מגעיל."
הם התקשרו לדין כדי שינחה אותם לאן ללכת, הוא הסביר איך למצוא את המעבדה של ג'יין. הם יצאו מהבניין של המחלקה לכימיה והלכו לחפש את הבניין של המחלקה של ג'יין. דין אמר להם שהוא נמצא ליד גינה ושכתוב בכניסה בגדול "למה בני אדם?"
לא היה קשה למצוא את המקום.
דניאל החזיק צמוד אליו את אמילי ונכנס פנימה, אחריו בן ואפריל.
אחת הדלתות בדיוק נפתחה ושתי נשים יצאו ממנה.
"אני שונא את ג'יין." מלמל דניאל, הוא קיווה שאמילי שמעה אותו.
"לא ידעתי שהמכון הזה מתעסק בשכפול זונות." הוא אמר בקול נמוך וברור.
בן עזב את היד של אפריל וחבט בכתף של דניאל. אחר כך אמר ברכות "היי ג'יין".
דניאל שמע את החברה של ג'יין אומרת משהו על זומבי, הוא לא חשב פעמיים. טכנית הוא גם לא חשב פעם אחת, הוא דחף ממנו את אמילי ושלף מיד את שני המסורים שלו. "זומבי?! איפה?!" הוא צעק.
"ארצה קלינר, דון הביא לי את הזומבי הזה, הוא לא בשבילך".
"דון הזה הוא חתיכת נקרופיל מתרומם".
דניאל חזר למקומו ליד אמילי אבל הפעם היא דחתה אותו בכעס.
"יש לכן כאן זומבי אמתי? ואתן לא מפחדות?" היא שאלה את ג'יין.
"כן. ממש ככה, ניסינו לחקור אותו אבל הרעיון שלנו לא הניב פרי."
"מה ניסיתן לבדוק?" שאל בן.
"אני חושבת שהתת מודע שלהם חזק מאוד. למעשה, כאשר בן אדם חי כועס, התת מודע שלו משתלט עליו והוא עושה דברים שלא במודע. אני חושדת שהזומבים מתנהגים דומה."
"זה לא עונה לי לשאלה".
"אם לא תקטע אותי תוכל לשמוע עד הסוף".
לין התפרצה לשיחה "רצינו לבדוק אם יחס חביב לזומבי יגרום לו להיות פחות אלים, ניסינו לדגדג אותו! כלומר אותה". בן מצא חן בעיניי לין, הוא שאל בדיוק את השאלה שהיא רצתה שהוא ישאל, וזה גרם לה להרגיש קצת יותר משמעות משהיא הרגישה לפני כן.
בן גחך. "נו? וזה עבד?"
"לא." ענתה לו ג'יין, הוא היה הידיד שלה, ובא בהזמנה שלה, היא רצתה להיות זו שתסיים אתו את השיחה בנידון.
"את יודעת, בתור איש טכני יש לי זווית ראייה מאוד מיוחדת על גוף האדם".
"מה הקשר?"
"אם לא תקטעי אותי תוכלי לשמוע עד הסוף."
ג'יין חייכה, היא התקרבה לבן. "אני מקשיבה".
"המוח של האדם יכול להפוך 5 סוגים של תופעות טבע לאותות חשמליים של 0 ו 1 שהמוח שלו יוכל לפענח. גלי קול, אור נראה, חלקיקי טעם, חלקיקי ריח, וכל דבר בעל טמפרטורה כלשהי שבא במגע עם העור".
"אוקיי".
"הנקודה שלי היא, שלבדוק את האחרון זה לא מספיק. אם את באמת רוצה להפריך את התאוריה שלך, את צריכה לבדוק את כל חמשת החושים של הזומבי. לכי תדעי, אולי אם תתני לו לאכול שוקולד הוא יפסיק להיות משרת של התת מודע שלו, ישתחרר וימות בשלווה".
לין שוב התפרצה לשיחה "זאת נקודה יפה מאוד בן! תודה! אנחנו נבדוק את כל החושים ונחזור אליך, אולי תוכל להצטרף לצוות אפילו!" באומרה את המילים האחרונות היא חייכה חיוך ענק, היא לא הצליחה להסתיר אותו, הרעיון של בן ריגש אותה, והרעיון שבן יצטרף אליהם ריגש אותה עוד יותר.
"זו באמת נקודה יפה בן. אבל לצערי כל המחקר הזה הוא שגוי, הוא סוטה מהנושא, התפקיד שלי ושל לין הוא לגלות למה הזומבים תוקפים ומדוע אך ורק בני אדם".
"אם כבר מדברים על התקפות, יש משהו שרציתי לשאול אותך. את יודעת כמה גבוה זומבים יכולים לקפוץ?"
"למה?"
"פשוט תעני לשאלה מעצבנת אחת."
"למה?"
"טוב. הלכתי. בוא דניאל."
"חכה רגע בן! סתם התלוצצתי. לא. אני לא יודעת. אבל יש אנשים במכון שחוקרים את היכולות הפיזיות של הזומבים, הם בטוח יידעו."
"את יודעת לכוון אותנו אליהם?"
"אנחנו נבוא אתכם!" צעקה לין.

לין וג'יין הובילו את הבנים ובנות זוגם החוצה מהמחלקה שלהן. הם עברו את הגינה והתקדמו רחוק יותר מהכניסה הראשית למכון, לכיוון רחבה גדולה שנראתה כמו מגרשי ספורט. בן הבין שמחכה להם הליכה של כמה דקות והוא היה סקרן מאוד לגלות מה כתוב ביומן של דין. הוא ביקש מאפריל שתחזיק לו את היד כדי שלא ייתקע בדברים בזמן שהוא קורא, הוא לא שם לב שלין הופכת לירוקה מקנאה.
"מעניין מה קורה בראש של איש שכועס. לא מזמן אחד החברים שלי כמעט ניסר את אחד החברים הטובים שלו בגלל הקנטה מטופשת." בקוראו את המשפט הזה בן גחך לעצמו, הוא זכר את המקרה הזה. "אם אותו חבר שלי היה כועס קצת יותר, הוא היה הורג את אותו החבר שהכעיס אותו. אבל אחר כך הוא היה מתחרט על זה. מעניין האם גם רוצח מתחרט על רצח שהוא ביצע בזמן התקף זעם. מעניין גם מה קורה במוח של זומבי, האם הוא מתחרט על רצח שהוא מבצע? האם הוא מבין שזה רצח בכלל? אולי הם כל כך טיפשים שמבחינה מוסרית, שהם חושבים שזה בסדר להרוג אנשים אחרים. כמו האדם הקדמון. אבל הכי מעניין זה מה שקורה בראש של אדם שפוי, האם אחרי התקף צעקות או אלימות שנגרם מכעס, הוא עוצר וחושב איך יוכל להימנע מכך בעתיד? אני רוצה להאמין שברמת מודעות מסוימת, גם אם רק עמוק בתת מודע, אף אחד לא רוצה לכעוס."
בן סגר את היומן. הם הגיעו למגרש הספורט. המקום היה עצום, היו בו מרחבים גדולים מאוד, והמון מכשירי מדידה, מפני שהשטח היה כה גדול היו גם המון אנשי תחזוקה, מחקר, ואפילו כמה קלינרים צעירים או וותיקים שבעונש לעבוד במכון השנוא עליהם. הזומבים התרוצצו מצד לצד של המגרש. רצים במהירות. אחד החוקרים ניגש לקבל את פניהם.
"היי ג'יין, לין, באתן לראות איך מתבצע מחקר אמתי שמניב תוצאות?"
"סתום בריאן. לחבר שלי יש שאלה" אמרה לין.
"כן יש לי שאלה" בן התחיל לדבר, אבל החליט שלפני שישאל את השאלה הוא ישאל שאלת רקע.
"לפני שאני שואל אותה אני חייב לשאול שאלה אחרת, מה לעזאזל אתם עושים כאן?"
"אנחנו בודקים את היכולות הפיזיות של זומבים מכל מני סוגים. ילדים, מבוגרים, זקנים, חיילים, שמנים, וכד'. אנחנו מסווגים את האנשים לפי כל מני קריטריונים שהיו עשויים להשפיע על הכושר הפיזי שלהם בחיים, ובודקים מה קורה כשהם מתים".
"אז לשאלה שלי – לאיזה גובה זומבי חייל לוחם סטנדרטי של צבא ארה"ב יכול לקפוץ?"
"רק רגע אני אבדוק במחשב את הנתונים. עוד רגע אחד. או! הנה זה. הוא יכול להרים רגל אחת לגובה של 85% מהגובה שלו, ממוצע של 1.53 מטר. ואת מרכז המסה הוא יכול להרים לגובה של עד 35% מהגובה שלו, ממוצע של 63 ס"מ."
"אתם ממש מדויקים כאן. תודה!" אמר בן.
"למה היית צריך את הנתון הזה?" שאלה אפריל.
"יש לי רעיון טכנולוגי שיביא למהפך במוסד הקלינרים, ובשדות הקרב, יש לי ג'ק פוט."

הם התקדמו לעבר היציאה מהמכון, אפריל נהנתה לשמוע את השיחה של בן על הנושא שהיא כל כך אובססיבית אליו והרגישה הערצה כלפיו, היא הלכה לידו.
כשהתקרבו ליציאה היא נתקפה סחרחורת, החזה שלה כאב, היא נשענה על בן כדי לא ליפול.
ג'יין הוציאה בקבוק מים וניגשה אליה. אפריל שתתה.
"את מרגישה בסדר?" שאלה ג'יין.
אפריל הרימה את הראש והסתכלה לג'יין בעיניים. "מעולם לא הרגשתי טוב יותר".