האם חיי הם שקר? הקדמה+פרק 1- היום בו השתנו חיי

"ראית את האודם שלי? איפה שמתי אותו? לעזאזל. אוי, מתוקה, לא שמעת אותי אומרת את זה". אמא מפשפשת בתיקה בחיפוש אחר האודם שלה. "אבל כן שמעתי אותך אומרת את זה. אבא, מה זה לעזאזל?", אנדי מרימה את מבטה ומסתכלת על הוריה בעיניים גדולות ואפורות. בגיל חמש, כל הילדים מראים כמות של סקרנות, אבל אנדי הייתה הסקרנית מכולם. "שום דבר, מתוקה. רק פליטת פה", אומר אביה בגיחוך ומלטף את שערה החום והארוך. אנדי מושכת בכתפיה וחוזרת אל הספר. היא רק בת חמש, אבל מאז ומעולם היא הייתה גאונה, וכבר היא יכולה לקרוא את רוב המילים. לפחות את אלה שילמדו אותה בכיתה א', בשנה הבאה.
אביה מסדר את המראה ומקמט את מצחו. במכונית האדומה והפתוחה שלפניהם נהגה בפרצוף זועף אישה עם משקפי שמש ענקיים, אודם אדום לגמרי וגרם לשפתיה להראות מושלמות, וצעיף ורוד היה קשור לראשה והסתיר את שערה השטני.
"המכונית! הו, איזו יפה!", לא נראה שאמה מבחינה באישה שבפנים. אבא זז באי- נוחות במקומו והסתכל על האישה. למען האמת, גם אנדי לא הייתה שלווה למראהה. "אני מעדיפה אלפא ג'ולייטה, מאשר ב.מ.וו", אומרת אנדי. מכוניות היו התחביב הגדול שלה.
מכונית הב.מ.וו התקדמה לעברם יותר ויותר, וכבר הייתה לידם. רק אז אמא הבחינה באישה, ומלמלה כל כך בשקט, שגם אנדי לא שמעה, "אוי, לא…"
"מה קרה?"
"לא עכשיו חמודה"
"אוי, אלוהים, מה עושים?"
"חומד, תקשיבי…"
ואז היה רעש גדול והמכונית התפוצצה. רסיסים עפו לכל עבר. אנדי לא מצאה את אמא ואבא שלה, וצרחה, "אמא! אבא! איפה אתם?", כשהב.מ.וו ממשיכה הלאה, בתוכה האישה מחייכת בערמומיות.
פרק 1
"שששש! הם יראו אותנו!"
אבל לא יכולתי להפסיק לצחוק. סם כל הזמן לחש לי להפסיק, אבל ידעתי שגם לו קשה להתאפק. כן, כשרואים את המורה הצעירה לספורט המורה הזקן למדעים באמצע מזמוזים, קשה להתאפק מלצחוק. אנחנו מתגנבים משם, חזרה למסדרון, ורק אז מרשים לעצמנו לצחוק בקול ולחקות אותם.
"אני כל כך אוהב אותך…."
"הו, אריק…"
אני עושה קולות נשיקה. אין דבר יותר משחרר מלשבור חוקים באמצע השיעור. טוב, אולי חוץ ממכוניות.
הדלת שלידנו נפתחת ובפתח עומדת גברת ברייס, המורה להיסטוריה. נהדר, דווקא עכשיו להיתקל במכשפה של בית הספר. "מה אתם עושים פה ולא בכיתה? אתם רוצים שאדווח עליכם לזוג ווילאמס? במיוחד אתה, אדוני", היא אומרת בקול תקיף. "לא, גבירתי, נלך לכיתה מיד", אני וסם ממלמלים בבהלה. הזוג וויליאמס הם מנהלים את בית היתומים. אני גרה שם שם מאז גיל חמש. אמרו לי שאני והורי היינו מעורבים בתאונה כלשהי- אבא איבד שליטה על המכונית, והיא החליקה מהכביש ונתקעה בעץ. אמרו שהייתי מאחורה, והורי מקדימה, והפגיעה הגדולה הייתה במושבים הקדמיים. אז הם מתו.
אין לי ברירה אלא להאמין בכך. אני בכלל לא זוכרת מה קרה.
סם הוא לא יתום- הזוג וויליאמס הם ההורים שלו. בכל מקרה, לפעמים אני מרגישה כמו אנדי ווילאמס, למרות שקוראים לי אנדי בראון. הזוג ווילאמס נחמדים נורא, מתייחסים לכל אחד בבית היתומים הקטן כמו אל ילדם, אבל יש להם עונשים חמורים אם מבריזים משיעור ומסתכלים על המורה לספורט והמורה למדעים מתמזמזים.
"נו, האמת, אם הילדה הזאת לא הייתה קופצת כיתה, לא הייתי צריכה ללמד אותה. גם ככה שנה הבאה אני בפנסיה", ממלמלת גברת ברייס שנייה לפני שהיא סוגרת את הדלת. אז היא תצטרך להתמודד. קפצתי בכיתה ח'. אני בת 16, ואני אמורה להיות בכיתה י', אבל אני בי"א. סם בגילי, והוא בי'.
"הו, אריק, הו", ממלמל סם, כשהיא הולכת, ואני מגחכת. סם הוא כמו אח שלי. די הרבה, לא אני, חושבים שהוא חנון. יש לו שיער בלונדיני ומשקפיים, שמתוכן משתקפות זוג עיניים שחורות. הוא גבוה ממני, אבל זה לא נחשב, כי אני נורא נמוכה. אנחנו החברים הכי טובים מאז שהגעתי לבית היתומים. אני עוד זוכרת את היום הראשון שלי שם, את הארוחה הראשונה שלי שם, ארוחת הערב. זה היה שולחן קטן, עם עוד שלושה ילדים, גם הם היו בני חמש, ארבעה בערך בגיל 12, ועוד שניים בגיל 17. אחד מבני החמש, טיילר, כל הזמן הציק לי. כל היום. הוא הפך אותו לסיוט. קינאתי באותה ארוחה בבני ה- 17, עוד שנה והם עוזבים את המקום. חוץ מטיילר הייתה עוד ילדה חמודה חברה הכי טובה שלי חוץ מסם, ממש עליזה. קוראים לה טניה. באותו הגיל היא הייתה כל הזמן הולכת בשמלות לבנות וצמה לצד אחד. היום היא נורא השתנתה- היא הולכת תמיד עם קוקו, וגם לה יש משקפיים, והיא הולכת בבגדים כהים. פעם חסכנו די הרבה כסף וקנינו ביחד שני זוגות ד"ר מרטינס בצבע שחור לכה. אנחנו לא מורידות אותן מהרגליים. וחוץ ממנה ומטיילר, תמיד ישב בפינה הילד השקט והיפה תואר והחנון, וגלגל את הברוקולי שלו על הצלחת בחוסר שקט. אני מניחה שבבית היו מציקים אליו מזמן, אם הוא לא היה הבן של המנהלים. סם וויליאמס, כך קראו לו. הילד הביישן והיפה, שישב כמו ילד טוב ושתק. היום אי אפשר לומר שהוא ילד טוב, אבל הוא גם לא רע. ערס, הוא לא. השיער שלו אז היה כמעט לבן. היום הוא קיבל קצת צבע. בני ה- 12 לא היו רעבים וה- 17 יצאו לאכול בחוץ, כך שנשארנו החדר רק בני ה- 5. אני זוכרת שטיילר זרק עליי את העגבניות שלו כשהזוג ווילאמס יצאו מחדר האוכל ואני התחלתי לצרוח ולבכות. "די כבר! עזוב אותה!", צרח פתאום סם. הוא בא אליי. טניה פשוט ישבה בכיסאה וחיבקה את רגילה, חסרת אונים. אני חושבת שהדמעות שלי התערבבו בלכלוך של מיץ עגבניה שהיה על פני. קולו של סם היה רך כשאמר, "רוצה מפית?", והביא לי אחת.
הצלצול מעיר אותי ממחשבותיי ואני ממהרת לכיתת המדעים. אני מתאפקת שלא לפרוץ בצחוק כשהמורה למדעים נכנס ומסדר את שיערו ברישול. כדי לעודד את עצמי שהשיעור עוד מעט ייגמר, אני חושבת על מוסך המכוניות, שאני אלך אליו לעבוד היום בערב. עוד צלצול, ואני הולכת ללוקרים. לצערי הם בנויים כך שיש לוקר למעלה, לוקר באמצע ולוקר למטה. אני נמצאת למטה, כך שאני צריכה להתכופף. ולצערי עוד יותר, מעלי יש את הלוקר של דמיאן ג'ונס המפורסם. הוא סוג של ידיד שלי- אנחנו מדברים מדי פעם, אבל יותר מזה. כן, הוא הבחור המקובל ואלוף הבנות. אני שונאת אנשים כמוהו, אבל אותו עוד אפשר לסבול. "נו, חמור, כמה זמן לוקח לסגור תא מחורבן?", אני אומרת אחרי כמה זמן, כשהוא מסתבך עם התא. "תרגיעי, מכשפה, מה יש לך?", הוא מסתכל עלי בעיניים עם המוזרות שלו- יש לו הטרוכרומיה. קראתי על זה פעם בוויקיפדיה ובכל מיני אתרים אחרים, אחרי שראיתי את העיניים שלו- ממש מבהיל. זה שצבע העיניים בכל עין הוא שונה. איו לו הטרוכרומיה מלאה- צבע עיניים שונה לגמרי בכל עין- אלא כתמים של צהוב בעין ימין, אבל חוץ מזה, העיניים שלו כחולות. זה דווקא די מחמיא לו. "אני צריכה למהר", אני אומרת, "לאן?", הוא שואל ואני נלחצת. רק צוות בית הספר, טניה, סם וטיילר יודעים שאני יתומה, כי המורים חייבים לדעת, וסם, טניה וטיילר גרים איתי. אני לא עומדת לספר לו. "למקום כלשהו", אני עונה לבסוף. "תחכי", הוא אומר, ואחרי כמה דקות הוא סוגר את התא והולך משם. אי אפשר לומר שאני שונאת אותו- הוא בערך כמוני, חוץ מהגאונות שלי שהקפיצה אותי כיתה (עובדה) והאהבה למכוניות. אני מגלגלת עיניים, סוגרת את תאי, והולכת לבית.