האם חייהם שקר? פרק 3- הבחור המסתורי והמפחיד

אנחנו צוללים אל מתחת לשולחן וצופים במי שנכנס- גברת וויליאמס, ועוד בחור גבוה במעיל בורדו. את הפנים שלו אני לא רואה. ידי משתחלת בפחד אל תוך ידו של סם. הוא לוחץ אותה, וחום ידיו עובר לידי. "עוד מעט היא תגיע ליום הולדתה השבע- עשרה", אומרת גברת וויאלמס. למען האמת, שמה הפרטי הוא אמיליה. יכול להיות שהם מדברים עליי?רק לי כרגע חש עוד מעט יום הולדת שבע- עשרה. לסם יש עוד חודש. "ואז נצטרך לעשות משהו איתה, נכון? היא נמצאת פה מאז גיל חמש, היא כבר בטוח סומכת עלינו", היא מפסיקה לדבר. הבחור מתחיל לדבר, קולו נשמע כאילו הוא גדול ממני בשנתיים, ותקיף במיוחד, "כמובן, אמיליה. אבל כשהיום יגיע, תצטרכו לעשות זאת בדיוק בחצות. זה לא שתהיה בעיה, כולם כבר ישנו, ואף אחד לא ישים לב". אני מרגישה שאני מתחילה לרעוד. מה קשור יום הולדתי? מה הם רוצים לעשות? "לפי מה שהבנתי, צ'ארלד ווילאמס בנסיעה למען עסקיו, נכון? מסרי לו זאת, בבקשה", אומר האיש. אמיליה מזיזה את רגליה בעצבנות ואומרת, "אבל, אדוני… הדרך להרוג אבירים מסוכנת מדי. להביא אותם בכלל במגע עם זהב… אבירים מכושפים אמנם נשרפים תחת מגע זהב, אבל אף אביר עוד לא הגיע למגע… זה נראה בלתי אפשרי לעשות זאת…"
"אמרתי שתעשו זאת, אז תעשו זאת, אחרת מגעכם עם היהלום קרוב!", אומר האיש, וכובעו נפל מראשו. אני מביטה בפניו בתדהמה. הבעתו כועסת למדי, ולכן הוא נראה מאיים יותר. שערו בהיר, והוא נראה כבחור רגיל, חוץ משני דברים: על לחיו יש צלקת סגולה ומגעילה שנראה שתפרו. ועוד יותר נורא- עינו הסמלית היא עין זכוכית, שנראתה כשל חתול ירוק עיניים ומבחיל. עינו השנייה היא בצבע כחול.
אני מחניקה צרחה, במקומה יצא ציוץ קטן, וסם מחבק אותי אליו. אני מתכרבלת בתוך זרועותיו בבהלה. זה לא הבחור שהפחיד אותי, והוא יודע את זה. אלה היו הדברים שעליהם דיברו. מה קורה ביום ההולדת שלי? הם מנסים לחסל מישהו? אולי הם מנסים לחסל אותי? מי זה הבחור הזה? והחשוב מכל: מי הם האבירים המכושפים, לעזאזל?
כל זה מפחיד מדי. איך כל זה קשור אליי? הם יוצאים מהחדר ואני נאנחת בהקלה וקמה. סם פותח את פיו לומר משהו, אבל אני קוטעת אותו, "בוא פשוט נעוף מפה, ונחזור בפעם אחרת. לא מתאים לי עכשיו". סם פותח את פיו שוב, אבל מיד סוגר אותו.
-בבוקר-
טניה פותחת את הדלת ובודקת אותי. היא ישר מרימה שני אגודלים באוויר, "מושלם! תני לי רק לעשות עוד כמה דברים…". היא מסדרת לי את השער, אבל לא נותנת לי להסתכל במראה. אחרי חמש דקות היא אומרת, "מוכנה? תסתובבי!", אני מסתובבת באחת אל המראה. המראה בהחלט השלים את הנעליים המוכרות והבגדים החדשים- קוקו גבוה ומסודר. השיער שלי מסודר בצורה מושלמת. הרגשתי משהו עוטף את צווארי בעדינות. "זה יתאים", ממלמלת טניה בביטחון. על צווארי תלויה שרשרת עדינה העשויה כסף, בצורת לב. "זה יפהפה", אני לוחשת. עם כמה שזה היה פשוט, כך זה היה מדהים. "קניתי לעצמי אחת מזהב", היא אומרת ומראה לי את השרשרת שלה. אני שמה את השרשרת שלה בידי. ואני אני מרגישה שבטני מתהפכת. ידי כאילו נשרפת, היא הופכת לאדומה וצורבת לי. "אהממ… אכפת לך לחכות שנייה?", אני ממלמלת, ובלי לחכות לתשובה ממהרת את השירותים, אל הכיור. אני שוטפת את ידי, עד שהיא כבר מתקררת. מה קורה כאן, לעזאזל?
אני חוזרת לטניה בחיוך רועד. לא נראה שהיא חושבת שקרא משהו. "נו, בואי", היא קוראת ומושכת אותי אל מחוץ לחדר. טיילר וסם עומדים במסדרון, ומסתכלים עלינו המומים. אני מסמיקה ואומרת בקול תקיף, "טניה אשמה. והיא השקיעה בעצמה יותר ממני". טיילר מתקרב לטניה, מחבק אותה חיבוק גדול ואומר, "תודה, טניה". אבל הוא מתרחק במהירות והולך לשירותים, שנייה אחרי שאני מבחינה שהוא מתנשם בכבדות וצווארו אדום. האם גם הוא נגע בשרשרת? סם מגלגל את עיניו ואומר, "לימודים, אני מזכיר לכם. לא רק בגדים". אני תופסת בידו ומתחילה ללכת, "ייאלה חנון, בוא לבית הספר". הוא הולך אחרי באי רצון וממלמל, "אני לא חנון".

"היי, מכשפה יפה", אומר איאן. "היי, חמור מעצבן", אני אומרת, ומתכופפת לתאי לפני שהוא מספיק להגיע. אולי בנות שישמעו אותו אומר להן "מכשפה יפה", יתעלפו, אבל אני יודעת שזה בצחוק. "חרא, זוזי ותתני לי מקום". הוא אומר באכזבה. אני פותחת באיטיות את התא ואומרת, "מצטערת, חמור, היום תורך להיות הפראייר". אני קמה ובטעות מתנגשת בראשו. הוא בודק את שערו ואני מצחקקת. "אני הפראייר שגדול ממך בשנה", הוא מוסיף בקול ענייני. "ואני הפרייארית שגאונה ממך", אני אומרת, באותה נימה. אנחנו יוצאים מהמסדרון ומתיישבים על איזה ספסל בחוץ. אני פותחת את התיק שלי, מחפשת את הטלפון, ומיד קופאת במקומי- ספר אדום עיטורים בצבע זהב, גדול ועבה, נמצא בפנים. וקוראים לו, "אבירים מכושפים ויצורים אחרים" ביוונית עתיקה. אני מוציאה אותו ומסתכלת עליו בתדהמה. הרי החזרתי את הספר למקומו בספרייה! "וואו, מה זה הספר הזה?", שואל איאן. אני מסתכלת עליו וממלמלת, "אני לא יודעת. אני פשוט לא יודעת", בידיעה שהוא לא שומע כלום, אבל לא אכפת לו. "אני לא יודע יוונית עתיקה, אבל אני יודע ארמנית. מה שזה לא יהיה. את יודעת, אני לא טיפש", הוא אומר. אני מחליטה להסב את תשומת לבי אליו, "אתה גם לא כל כך חכם".
"את לא יפה"
"אני לא מבינה מה כולן מוצאות בך"
"את לא חכמה כמו שאומרים"
"גם אתה לא, היופי הוא מה שמשפיע עליך"
"העיניים האפורות שלך מוזרות ויפות"
"יש לך הטרוכרומיה, שבמובן מסוים זה יפה"
"את יפה, אבל אולי קצת חכמה, כי אמרת שאני יפה"
"אני חכמה, אתה יפה, יש לי עיניים יפות, ואתה טיפש", אני מסכמת, בתקווה שאני לא מסמיקה. ואז יש צלצול. "יש לי שיעור. תישארי יפה וחכמה. ומכשפה", הוא אומר. "תישאר טיפש ויפה. וחמור", אני אומרת. הוא קם ממקומו והולך. אני פותחת את הספר בחשש ובודקת מה כתוב בפנים.