האור שבקצה.. פאנפיק על וואן דיירקשין 1D פרק 2 :)

לפתע הוא תפס את ידי והתחיל ללכת, אני בדרך מנסה להתנתק מהאחיזה החמה שלו, אך ללא הצלחה! אני המומה מהמעשה אך מרגישה מיוחדת. הוא לקח אותי לרחבה בין שני בניינים ישנים "מה הסיפור שלך" צעקתי "דברי יותר בשקט" הוא לחש, חזרתי על דברי בלחש, "אז את באמת לא מכירה אותי?" הוא ענה מופתע. חיוך מובך עלה על פני "אני ליאם" הוא לחש "מוואן דיירקשין" הוסיף לבסוף. עכשיו נזכרתי בפנים המוכרות, בכל הצעקות בבית הספר על הסינגל החדש. אחרי מספר שניות הנהנתי. "אבל עכשיו את חייבת לי תשובות" הוא אמר. לא האמנתי שאעשה את זה אבל זה היה ממש כאילו הייתי חייבת לספר כאילו המילים יצאו מעצמן. "אני בת 17 במקוור מישראל, לפני שנה עברתי עם אמא שלי ללונדון-זה היה החלום הכי גדול שלי.. עד שהתחיל הסיוט, אמא שלי חלתה בסרטן והייתי צריכה להשאר איתה הרבה לילות בבית החולים על שלבסוף לפני שלושה שבועות הודיעו שהיא מתה" סיפרתי חנוקה מדמעות, הרגשתי את ידו החמה עוטפת את גופי בנעימות החלטתי להמשיך לספר "יחד עם אמא הם לקחו לי את הדירה הקטנה שלנו" "אז איפה את גרה?" הוא שאל "נכון לעכשיו אצל חברה" עניתי מבויישת. ראיתי את עיניו מסתכלות עלי ברחמים, לא יכולתי לסבול את זה. "מה?" הוא שאל "אני לא רוצה שתסתכל עלי ככה, אני באמת מודה לך על כך שניסית לעזור אבל את המבט הזה אני מקבלת יום יום מתלמידי בית הספר שלי ואני לא רוצה אותו גם ממך" עניתי כועסת. הוא הוריד את מבטו והפנה אותו לרצפה. לפתע הוא הרים ראשו כאילו צץ לו רעיון "יש לי רעיון אמר" מה שלא הפתיע אותי "את תבואי איתי להופעה שלי ושל הבנים היום, רק כדי לעודד אותך" הוא אמר בהתלהבות שהיה לי כל כך חבל להורידה בעודי אומרת לו"אתה רק פגשת אותי עכשיו, אתה מפורסם, יש לך כל כך הרבה מעריצים. למה אתה ניגשת אלי כשבכיתי, למה אתה התעניינת בכלל?" "לא יכולתי לעזוב אותך שם בוכה" הוא אמר. "לא שיש לי בעיות לבוא להופעה שלכם.." הוא קטע אותי באמצע בעודו נותן לי את מספר הפלאפון שלו "תצלצלי שאת בשער, יש פה את שאר הפרטים" הוא חייך. לא יכולתי להוריד את החיוך שעלה על פני באותו הרגע! לבשתי שמלה כחולה ועליונית שמנת שלקחתי משחף (מי שאני ישנה אצלה) ויצאתי…