האביר הלבן על הסוס – פרק 3

פרק 3
עבר שבוע, אדל חידשה את כל הציוד הבית ספרי שלה.
המורה ואדל בקשר יומיומי, בין אם זה בטלפון או בבית הספר. היא דואגת לאדל ואפילו גרמה לציוניה להמריא בשאר המקצועות ולא רק במתמטיקה. אדל קיבלה סיפוק, חברה, תעסוקה והבטחה לעתיד טוב יותר.
אפשר להגיד שאדל פורחת.
מאותו היום שהיא ראתה את הנער בבית החולים, הוא מגיע באופן קבוע כל בוקר, בודק שאימו מצייתת לכללים של בית החולים ומשתקמת ואז הולך. בינו ובן אדל אין שום קשר, אפילו לא מבט חסר משמעות.

״כן, אני בדיוק עכשיו נכנסת למבנה. לא, לא ניראה לי שאני אאחר לשיעור…״ אדל דיברה עם המורה אוסנת בטלפון, בוקר יום ראשון, אדל בדרכה לבדיקה היומית שלה.
״למה שיהיה תלמיד חדש בכיתה י״ב? איזה מין הורים מטומטמים ירשמו את הילד לשנה אחרונה לאחר שהתחילו כבר הלימודים? טוב אני אהיה נחמדה… לא! למה שהוא ישב דווקא לידי?! לא, אני לא צריכה להרחיב את מעגל החברים שלי. איזה שטויות, לא, נו אוסנת!״ היא דיברה אל המורה שלה כבר באיזה טון שרצתה לאחר החברות שנרקמה בינהן.
״מבטיחה.״ אמרה לבסוף בחיוך לאחר שהגיעו לפשרה שהוא ישב ליד אדל ואם היא לא תעמוד בכך הוא יעבור. בראשה כבר נרקמה התוכנית של
׳תגרום לילד לסבול והוא יעבור כבר לבד.׳
אדל ניתקה את השיחה ופסעה לתוך החדר עם המיטה הירוקה.
הטיפול התעכב יותר מבדרך כלל. אדל כל רגע הציצה בשעונה כדי לוודא שהיא לא מאחרת.
כשהרופא סיים לתעד את הבדיקה הוא שחרר אותה הבייתה והיא יצאה מן החדר במהירות. כשיצאה מהחדר, במקום לפנות ימינה כבדרך כלל ולהמשיך ישר, היא פנתה שמאלה כדי לחפש דרך קצרה יותר.
היא נעצרה במן הלם כשראתה בסוף הקומה שמותקנת מעלית חדשה.
׳איך בנו אותה בלי ששמתי לב?׳ אדל הרהרה ופסעה אל עבר המעלית שמסתבר שהיא נועדה למבקרים בלבד, המעלית עצרה בכל קומה מקומות הביניין כמעט ואדל הפכה חסרת סבלנות. ׳עדיף כבר היה לרדת במדרגות.׳ רטנה בינה לבין עצמה.
אנשים החלו לרדת מן המעלית הגדולה והרחבה. נשארו שלושה אנשים בתוך המעלית, אדל, קשיש אחד ולמרבה האירוניה גם הנער מאותו היום.
—
הנער הסתכל על אדל וניסה להיזכר מאיפה היא מוכרת לו, הקשיש ירד בקומה השניה והמעלית נסגרה.
נוצר שקט מביך כזה במעלית, אדל שחררה אוויר מפיה בעצבנות והוא עדיין ניסה לזהות אותה.
כעבור שניות אחדות בלבד המעלית נעצרה ורעש של ברזלים שמתחכחים זה בזה החריש את אוזניהם.
הדבר היחיד שעבר בראשה של אדל זה; ׳לעזעזאל.׳
עברה לה כבר כמעט חצי שעה.
האור במעלית כבה ואדל והנער שהיא לא ידעה את שמו היו עדיין בתוך המעלית.
אדל כססה כבר את כל ציפורניה בחרדה, שניהם היו מזיעים, בין אם מהלחץ, בין מהחום.
״אז מה…״ אדל שברה את השתיקה שנוצרה והחליקה את גבה למצב ישיבה בתנוחה של עובר.
״אני מניח שנדפקנו,״ הוא אמר בגיחוך ועשה את אותה הפעולה גם הוא.
הם ישבו זה לצד זה בחשיכה, לא היו להם הרבה ברירות.
״נראה לך שיחלצו אותנו מפה?״ היא צייצה בקול שקט ומעט צרוד.
״אני מקווה,״ הוא אמר ובהה בחושך המוחלט ששרר במעלית המרווחת. הוא נשם נשימה עמוקה.
״הי! אתה מבזבז לנו את האוויר.״ היא אמרה וצחקה צחוק קצר שמייד נקטע.
הוא גם צחק. לא היה משהו יותר טוב לעשות.
״ספרי לי קצת על עצמך אדל,״ הוא אמר בקול סמכותי כשצחוקו דעך.
עכשיו היה תורה לצחוק.